יובל אטלס, גיסי המתוק, כבר התארח במלון האורחים בעבר עם רשומות מרתקות
"חמוש בכינור ברחבי אירופה" – המלצות על קונצרטים ואולמות קונצרטים
"קרלסרוהה…מה?!" על העיר בדרום מערב גרמניה, לא רחוק מהיער השחור, בה התגורר בשנים האחרונות.
הפעם מביא לנו יובל את סיפור הטיול שעשה בעקבות סבא שמעולם לא פגש.
כל הצילומים, למעט של הסב שלא פגש, צולמו על ידי יובל.
בעקבות סבא, שמעולם לא פגשתי
ראשית דבר, מרץ 2014 - וורשה
עברו שבע שנים מאז, ואני רושם מהזיכרון.
מרץ 2014, וורשה. כידוע לרבים מחבריי, פולין היא הארץ האהובה עליי באירופה, ולבד מטיולים רבים שעשיתי בה, הספקתי גם ללמוד את השפה הפולנית בקורסים אינטנסיביים בעת ביקוריי בקראקוב. חרף הקושי בלימוד שפה זו, היה זה עבורי צעד נפלא ממש.
השליטה בשפה פתחה לפניי עולם נפלא של היכרויות וחברויות. בביקוריי הקודמים תקשרתי שם באנגלית.
שורשים
בעת ביקור כזה, לפני 7 שנים, החלטתי לעבור את הגבול לאוקראינה, כדי לראות, לראשונה בחיי, איפה נולד וגדל סבא שלי, עד שנות ה-20 לחייו, לפני שעלה כחלוץ לארץ-ישראל. את סבי, יצחק, אבא של אבי, לא הכרתי מעולם. הוא נפטר ב-1977, 13 שנים לפני שנולדתי.
סבי נולד בעיירה ווֹלוֹדִימִיר ווֹלֵנְסְקִי. על אף שכיום היא באוקראינה, בין שתי מלחמות העולם היא הייתה שייכת לפולין (ונקראה וְווֹדְזִ'ימְיֵשׁ ווֹוֶנְסְקִי), כמו-גם הערים הסמוכות – קוֹבֶל, לוּצְק, והעיר הידועה לבוב, שנמצאת מדרום לאיזור זה. בפי היהודים נקראה העיירה לוּדמיר.
הסקרנות שלי לפולין, לתרבותה ולשפתה העלתה בי תמיד תהיות על השורשים "שלי" משם. במשפחה כמעט שלא שמעתי דבר בנושא זה.
באותו טיול ביקרתי לראשונה בוורשה ובגדנסק, ערים גדולות וחשובות בפולין, שמאחוריהן היסטוריה כואבת, שעדיין נראית לעין, מצלקות מלחמת העולם השנייה. איתרתי אוטובוס ישיר מוורשה לקובל – ממנה תכננתי להגיע למחוז חפצי. המלון היחיד שמצאתי בקובל היה סגור לרגל שיפוצים ונאלצתי להזמין מלון מחוץ לעיר. בתקופה ההיא לא היה בידי טלפון חכם ובהגעה לכל המקומות הללו נעזרתי במפות דלות שהדפסתי מראש.
באוטובוס לקובל
בהוסטל זול בוורשה, שבו חלקתי חדר עם בחור פולני שבא לעבוד שם, טען שותפי לחדר שהשתגעתי לחלוטין, כששמע שאני נוסע לאוקראינה. וזאת משתי סיבות: ראשית, צריך ויזה (לא ידעתי, לא בדקתי). שנית, בדיוק באותו יום שלח ולדימיר פוטין את חייליו לכבוש את חבל קְרִים. קצת נלחצתי, אבל החלטתי לנסוע. הוויזה לא הייתה בעיה, כי עם דרכון ישראלי הכניסה לאוקראינה חופשית. את הכיבוש של חצי האי קרים ראיתי דרך שלט זועם והפגנה אחת קטנה; הייתי במרחק גדול מהחבל ההוא, כך שלא נשקפה לי כל סכנה ממשית. הפקיד בגבול, עם כובע עור פרוותי וקרני שור (היה קר, בערך 0 מעלות) נהם מולי משהו באוקראינית. שאלתי אם הוא מדבר אנגלית. הוא גִלגל עיניים ונתן לי לעבור.
פגישה מקרית
האוטובוס מוורשה היה גדול והיינו בו ארבעה נוסעים בלבד. אחד מהם, בחור בן גילי, ניגש אלי ושאל משהו באוקראינית. אחרי שהתברר שהוא שולט מעט באנגלית אמר ששמו סרגיי והתעניין לאן פניי ולשֵם מה. עניתי שאני נוסע לראות איפה סבי נולד. הוא הביט בי בתמיהה ושאל (אני מתרגם בשפתו המדויקת, כדי להמחיש את האווירה): "אתה הולך אוקראינה לבד?" עניתי בחיוב. "הולך אוקראינה לבד – לא טוב" אמר. אחרי רגע הרהור הוא הציע בנדיבות שיצטרף אלי לביקור, כדי לוודא שאשרוד. זו הפעם הראשונה שנודע לי שאני יוצא להרפתקה מסוכנת ובדיעבד סרגיי היה המזל שלי. בנוסף לזה ששמר עלי, מאחר שהיה סטודנט להיסטוריה של אוקראינה (בוורשה), הוא ידע להאיר את עיניי בשלל תחומים.
הדרך החלה כאמור באוטובוס לקובל, שוולודימיר שוכנת כ-53 ק"מ ממנה. אקרא לה כך להבא בגלל הקיצור והנוחות.
התרשמות ראשונה: שממה
מרגע שהאוטובוס חצה את הגבול לאוקראינה נעלמו בבת אחת הצמחייה ורוב העצים. הגלגלים קרטעו על בורות של כבישים משובשים. הנוף שנראה מהחלון היה אדמת מישור אין סופית, נטולת עשב, עם עץ פה ושם. "האדמה כאן לא טובה," הסביר סרגיי.
הגענו לקובל. גשם, שלוליות בבורות הכביש. אני מביט סביבי ולא מבין כלום. את האותיות הקיריליות לא ידעתי לקרוא. המפות המיושנות שבידי לא דמו לשום דבר שראיתי מסביב. הייתה אתי מזוודה גדולה ומיד ניגשו אלי כמה מקומיים כדי לרחרח אם יוכלו להפיק ממני איזשהי תועלת. סרגיי מיהר לנפנף אותם כשהוא מסביר:
"אתה התייר היחיד פה. תיזהר על המזוודה ועל התיק שלך".
נכנסנו למבנה עם דלת עץ כפולה מוזרה. חשבתי שזה בית מגורים או אולי משרד. למה אנחנו נכנסים לפה? מסתבר שזו תחנת הרכבת. לא הייתי מנחש זאת לעולם. לוקרים עתיקים למזוודות, שנראו כשרידים ממלחמת העולם. שיכורים שוטטו סביבנו, מתנדנדים בהילוכם ועיניהם בולשות לצדדים.
בקופה ביקש עבורי סרגיי כרטיס לאוטובוס, שנוסע לסביבת המלון. הכרטיס עלה כ-80 אגורות. באוקראינה אין כמעט שימוש במטבעות. רק בשטרות. כשהוצאתי את הארנק, צמחו פתאום ארבע ידיים משני צדדיי, שתיים מכל צד. שני שיכורים חיכו להזדמנות לחטוף מידי את הארנק בעת התשלום. נבהלתי קצת והמתנתי. הם נשארו קפואים לידי, ממתינים שאושיט את הכסף לקופאית. הקופאית בוהה בי כאומרת: "נו?! משהו מפתיע אותך?" השיכורים היו חלשים ומטושטשים. ריח האלכוהול והטבק נדף מהם. כשהיו לרגע פחות מרוכזים סיימתי את רכישת הכרטיס. סרגיי לקח אותי לתחנת האוטובוסים בחוץ והראה לי את הנהג. האוטובוס היה קטנטן ומצ'וקמק. בינתיים החשיך. קבענו שניפגש בבוקר, כדי לנסוע יחד לוולודימיר.
אלה אזורים נטולי תיירות.
האוטובוס עצר פה ושם. לא היה בו סימון של מסלול הנסיעה. שום הכרזה לפני עצירה. ברוב המקומות שעצר לא נראה שום סימן לתחנה. לפעמים היה עמוד, או ספסל שבור. סרגיי אמר לנהג מראש היכן להוריד אותי. ואכן, מתישהו, הוא עצר וסימן לי לרדת. עמדתי בחושך מוחלט, באמצע לא-כלום והבטתי באוטובוס המתרחק. להגיד שזה היה רחוב תהיה מחמאה. משהו בין אדמה לדרך עפר פלוס ספסל שבור.
ממרחק ראיתי אור עמום והלכתי לראות מהו. זהו היה המלון שלי.
לדבר ולא להבין כלום....
רגע של שמחה! וזה היה אפילו מלון די מהודר, ארבעה כוכבים, שלוש קומות וחדרים רבים – ואף תייר חוץ ממני. בקבלה האישה לא דיברה אנגלית. שאלתי אם היא מדברת פולנית, אף שבתקופה ההיא טרם למדתי את השפה והכרתי רק כמה משפטים בסיסיים. היא אמרה שכן. היא הייתה מאוד ידידותית, אבל לא הבנתי מילה ממה שאמרה. אחרי שראיתי את החדר (והופתעתי מהמים העכורים בברז) חזרתי לקבלה.
הזמנתי במקום ארוחת ערב.
מנה עיקרית, שתייה וקינוח עלו לי, יחד, כ-8 שקלים. הלינה – בערך 30. שאלתי בקבלה מתי יוצא בבוקר האוטובוס לקוֹבֶל. כיוון שלא ידעתי איך מנסחים את השאלה ומכיוון שהאישה ואני לא הבנו זה את זה, השיחה נמשכה כמעט שעה ובסופה הבנתי איפה האוטובוס עוצר, אבל לא מתי. היה כיף לדבר שעה ולא להבין כלום. רק כך לומדים שפה. היא הייתה ידידותית ולא היה לשנינו שום דבר טוב יותר לעשות באותו רגע, כשבחוץ חושך, ואנחנו במלון ריק, באמצע שום מקום.
בבוקר יצאתי מוקדם לכיוון הספסל השבור ולשמחתי האוטובוס הגיע מיד. בקובל מצאתי די מהר את סרגיי. ברגע שנפגשנו והיינו עסוקים בשיחה ניגש אלינו מישהו, לקח את התיק שלי ותוך כדי מלמול באוקראינית החל להתרחק. עוד לפני שתפסתי מה קורה, קפץ עליו סרגיי והחזיר את הגזלה.
לפני שנסענו לוולודימיר עשינו סיבוב בקובל. העיר נראתה עצובה ואפורה, רק עם קומץ מקומות מעניינים ועם כנסייה זוהרת במיוחד בשם כנסיית התחייה הקדושה.
ישן, חרֵב, חדש וחסכני, הכול בערבוב.
נסענו לוולודימיר
נסענו לוולודימיר.
זו עיירה עתיקה במיוחד, בת למעלה מאלף שנים, אחת ההתיישבויות הראשונות באוקראינה. במשך השנים הייתה לחילופין תחת כיבוש/שלטון ליטאי, רוסי, פולני וגרמני. בתקופה שסופחה לאמפרייה הרוסית (בחצי השני של המאה ה-19) כמות היהודים בה עלתה לכ-70% מכלל תושביה. רובם היו סוחרים מוצלחים שעבדו בין השאר ביבוא ויצוא. רבנים חשובים גרו בה והקהילה הייתה גדולה וחשובה.
לפני תקופת מלחמת העולם השנייה מעל 80% מבתי המסחר בעיירה השתייכו ליהודים ואף פעלו בה מספר בתי ספר בעברית. פעילותם ופרנסתם נקטעה בן רגע. נבנה שם גטו ובו נטבחו היהודים למוות. מתוך 22 אלף יהודים שגרו בוולודימיר נותרו אחרי המלחמה 140 בלבד, שרובם היגרו מוולודימיר לתחומי פולין, כך שבעצם לא נותר מהם זכר במקום.
וולודימיר נהרסה במלחמות ונבנתה מחדש כמה פעמים, ויש בה גם מקומות עתיקים במיוחד. סרגיי הסביר לי שדרי העיירה הם בני מעמד גבוה יחסית. היא מבוססת ועשירה יותר מאשר קובל. הוא כינה אותה "עיירה של חיים טובים," ואמר שהיה מוכן לגור בה. אני ראיתי בה הרבה עוני והזנחה, אבל אכן בקובל היו אפילו יותר. לא הייתה בידי הכתובת שבה גדל סבי וכל מה שיכולתי לעשות היה לסייר, להתרשם ולצלם מסביב. מדי פעם חשבתי: אולי סבא גדל בבית הזה? או ההוא? רבים מהרחובות לא היו סלולים. אדמה, ואפילו בוץ. שילוב של עוני, מעמד יעני "גבוה", כנסיות, קור – עם אנושיות, צניעות והסתפקות במועט.
עם אבא - לא מתווכחים
כשסיפר לי אבי על ילדותו, סיפר לא פעם על ה'פולניות' הקשוחה של אביו, סבי:
"ככה אמרתי וזהו!", "עם אבא לא מתווכחים!" ו"חתיכה קטנה נקניק – וחתיכה גדולה לחם!" נדמה היה לי בוולודימיר שאני חש מסביבי את רוח המשפטים האלה; החיים אינם מסיבה, עושים מה שצריך וממשיכים הלאה. זה מה שיש ואין מקום וזמן להתפנק או להתלונן.
סרגיי הסביר שהאיחוד האירופי תרם לפולין כספים רבים, לשיקום כבישים ולבניית אזורים הרוסים מחדש. יש הבדל גדול, הסביר, בין העוני של אוקראינה לבין העושר של פולין.
"פעם בפולין היה בדיוק כמו פה," אמר. הערתי לו שאצלנו פולין לא נחשבת לארץ עשירה. הוא ענה על כך בבטחון: "פולין זה העושר! פולין זה האירופה!".
בחזרה לפולין
הזמנתי אותו לארוחת צהריים במסעדה, ואחריה חזרנו לקובל. בערב סרגיי הביא אותי לביתו.
היה בידי כרטיס לרכבת-לילה. חדר המדרגות שלו היה מכוסה בגרפיטי פוליטי זועם.
ביתו היה קטן אך עשוי בטעם. שטיח צבעוני חם כיסה את כל רצפת החדר. מלבדו גרו שם גם הוריו, אחיו וגיסתו ובתם הקטנה. הוא הסביר שזה רגיל אצלם שכולם גרים יחד. המשפחה אירחה אותי בלבביות רבה, גם עם ארוחה טובה. פַּבֶל, אחיו של סרגיי, הראה לי עבודות אמנות מרשימות שהוא מגלף מעץ.
קובל בלילה
את הדרך חזרה לפולין עשיתי ברכבת שיצאה מקובל בלילה. כשהגיע הזמן לצאת, סרגיי ופַּבֶל ליוו אותי ברגל לתחנה. אמרתי להם שכבר מאוחר, והם יכולים להניח לי ללכת לבדי, אבל הם התעקשו. לבד – מסוכן. כשהם שניים יותר בטוח.
הייתה זו הליכה של כארבעה קילומטרים בכל כיוון. אין אוטובוס. ברגע שהגענו לרחוב שלפו שניהם פנסים והחלו להאיר את דרכנו – ימינה ושמאלה. כך עד התחנה.
חוץ מהפנסים ומהירח לא היה שום מקור-אור אחר. הלכנו דרך שדות ושבילים.
סרגיי הצביע על בית נטוש ואמר:
"כאן נמצאים כל המסוממים והפושעים של העיר, לא רצינו שתעבור כאן לבדך".
יושבי המקום ליוו אותנו במבטים ארוכים וממוקדים.
בתחנת הרכבת, שהייתה ברחוב מואר, נפרדתי ממארחי בתודה גדולה ועליתי לרכבת. עקבתי אחרי דמויותיהם מרחוק, שולפים את הפנסים ושבים לדרך הארוכה.
החלה הנסיעה לגדנסק, העיר היפהפייה של צפון פולין.
אחרית דבר
תיירות היא דבר אינדיבידואלי.
אני נוטה להגיע למקומות שבהם צפויה לי סכנה כלשהי, אי נוחות, או סיפור חיים נוגע ללב.
זה כמו קריאה בספר. סיפור יפהפה ומאושר פחות מעניין אותי מעלילה מותחת ומפחידה.
אין בכוונתי להראות את אוקראינה באור שלילי. ערים גדולות יותר ודאי גם בטוחות יותר.
אני מקווה לחזור יום אחד לסביבה זו ולפגוש שוב את סרגיי ואת אחיו.
על הרקע של עוני, עזובה, הזנחה והיעדר תקווה, בולטים, ואפילו זוהרים: הלב הרחב שלהם, הנכונות להתיידד ולארח, האחווה שבה הם מקבלים גם פני אנשים שהכירו זה עתה. בעת ביקור במקום כזה, שהחיים בו בהחלט לא תותים – ורבים כמוהו יש בעולם – אתה גם מקבל פרופורציות. לומד משהו על חייך בהשוואה לחיי אחרים, ומבין שגם כשהתנאים החיצוניים קשים ודלים, תוכל לגלות אחווה, ידידות וקשר אנושי חם.
