ערב יום הכיפורים תשפ"א
"יש ימים העולם מסביבך
רק סמלים – לא תדע שחרם
יש ימים ותפארת שמיך
רמוסה באבק ובדם.
יש ימים, ימי עבד יגע
עבד דך מעונה הכבלים
יש ימים, לא גואל ולא רע
יש ימים כלילות אפלים"
רחל
מאז ומעולם מצאתי במילותיה המורדות, הכואבות והחדות, את הדרך לעזור לי לתרגם לעצמי את רגשותיי. ברור לי לחלוטין שלא בהכרח לזה כיוונה המשוררת, שלא באמת התכוונה לצייר את התמונה שצצה לנגד עיני, כשקראתי אותה. אבל היי, אמא שלי ז"ל טענה באוזני לא אחת שגם כביצית הייתי עיקשת ולא ממש צייתנית. והמורה לספרות בכיתה ח' "אדומה" אמרה לי שאני קוראת בעיניים של אישה זקנה ולכן לא מצליחה להבין ללבבם של משוררים.
באופן אידיוטי למדי, למרות שאני מכירה את סיפור חייה של רחל, כמעט תמיד הצלחתי למצוא את הנקודה הקטנה שאמרה לי:-
עכשיו קשה, אבל יש סיכוי שיהיה קשה פחות.
"יש ימים", אבל יש ויהיו גם ימים אחרים.
וכמו שאני צוהלת למראה ציץ שיוצא ומציץ, בין אבני מדרכת, ירוק וגאה ומצהיר אני כאן, למרות ששכבת מלט ניסתה לכבות את ניצניי, כך עד היום הזה וכנראה שעד עולם, אני אמשיך לחפש את ריצוד האור הזה הקטן, שאומר לי:-
גם אני כאן ואת רואה אותי.
סליחות
"סליחות הוא שם כולל למגוון קטעי פסוקים, תפילות ופיוטים. המוטיב המרכזי בסליחות הוא הבעת חרטה ובקשה לסליחה ולמחילה".
לא. זה לא מדבר אלי. סליחה גורפת היא סליחה שבאה לצאת ידי חובה.
לעמוד ולזעוק אל שמי מרום לבקשת סליחה, דומה בעיני לפיל שמנסה להתחבא מאחורי תמרור עצור.
ולא, אני לא מתנצלת.
סליחה
על הנסלח ועל הסולח ועל מה שביניהם.
לסלוח ולשכוח. לסלוח ולהעמיד פנים שאולי לא היו הדברים מעולם?
בקשת הסליחה האישית או ההתנצלות שייכת, בעיני לפחות, לאחת מאבני היסוד של היחסים בין אדם לחברו. לא אחת פגיעה נגרמת כתוצאה מפרשנות לא מדויקת. והרי אנחנו עסוקים לא במעט במתן פרשנויות שונות למילים, לאינטונציה.
קורה שאדם נפגע מבלי שהפוגע אפילו ידע שפגע, מאחר ולא זו הייתה כוונתו.
או אם תרצו – לא לזה כיוון המשורר.
לדעת להתנצל זו תכונה יפה.
כשהיא באה בכנות ובפשטות ניתן לקוות לפחות, שהנפגע יבין ויסלח.
יש לה, לבריה החברתית, צורך לסלוח.
להסתובב עם משא הטינה והעלבון על הכתפיים, כמו גם להסתובב עם התחושה שפגעת בתום לב, זו חוויה מפוקפקת. ועל שום כך, קבלת הסליחה עשויה לא אחת להקל על תחושת הפוגע והנפגע גם יחד. גם אם לא תמיד תלווה הסליחה בשכחה המבורכת.
ואהבת לרעך כמוך
נו, בינינו ואל תספרו לאפ'חד שככה אני חושבת, זה לא אפשרי.
ראשית, לא כל אחד הוא רעי.
שנית, לא תמיד אני אוהבת את עצמי.
חשוב מכל, אין טעם במשפט שדורש/מבקש שתאהב את כל העולם ובת דודתו גם,
משל היית זה אתה.
מה כן?
בואו נהיה פשוט בני אדם.
אבא שלי היה אומר:-
"מילה שאמרת, אינך אדון לה יותר"
ואין באמת צורך שאוסיף ואכביר כאן מילים.
סליחות ומחילות
בכל שנה, בערב יום הכיפורים, כשמתחילות לצנוח הודעות וכתבות ה "סלח לי אם פגעתי…" מתחשק לי למצוא מחילה, לזחול לתוכה ולהתחבא מאימת המילים, הריקות מתוכן ומכוונה.
אין כנות במילים האלה, הן מדוקלמות.
עזבו, אין טעם בהתנצלות גורפת על מה שכן או לא עשיתם.
וליושבים במרומים, שליטי ואדוני המדינה הזו – יבוא יום וחלקכם אולי יבקש להתנצל,
כדי שהתנצלותכם תתקבל כדאי היה שתקומו, תנערו אבק עצלותכם וחדלונכם מעליכם
ותתחילו לפעול.
את המילים הללו כתבתי לפני כמה שנים
שנה שלמה, יכולים אנשים לנהוג מנהגי זדון, שחץ ורוע.
לזלזל, לשקר, לפגוע, לקטוע לגדוע…
ויהי ערב ויהי בוקר והנה יום אחד בשנה, הם יכולים להעמיד פני תם.
פני מי שלא התכוון להרע – מעולם.
לשים פלסטר, שהדבק עליו חלש מהתנצלויות עבר על פצעי האחר, ולהתנצל.
ההתנצלות כמובן גורפת, על מה שצריך ועל מה שלא.
התנצלות שאין לה תכלית ואין לה אחרית וברוב המקרים גם חסרת כנות וערך.
התנצלות על פי פקודה.
ובתום יום הפקודה (צו 8 למתנצל שלא מתכוון)
יכולים הם לקום, לנער מעל עצמם זכר התנצלותם ולשוב ולדקור – מחדש.
לפוסט הזה יש 8 תגובות
כל שכתבת הוא כל כך את ונכון ומדויק. איני דתית אבל מוצאת יופי בצו שמונה הזה. היום המיוחד ויוצא הדופן הזה שבו כל המדינה משתתקת (בקורונה כבר לא?) הוא דרמטי ומחייב כל אדם לעצור לחשבון נפש ולבקשת סליחה. זה לא עושה דיליט, לא נפתח דף חדש וחשבון חטאים פתוח מחדש, אבל אם היום הזה לא היה קיים אז גם המעט שבמעט הזה לא היה קורה. שנאמר: מתוך שלא לשמה, בא לשמה. יש משהו גדול מאיתנו שמאלץ אותנו לתת על כך את הדעת.
אני לא פוסלת את היום אני פוסלת את הרחצה בנקיון כפיים מעושה שהוא מקנה לאי אילו ברנשים וחתיכות. ותמיד ראוי וכדאי שנתן את הדעת ונעשה חשבון נפש – קודם כל ולפני הכל – בשביל עצמינו. חתימה טובה ושנה בריאה. תודה שהגבת ❤?
בקשות סליחה כלליות מעוררות בי קבס. תמיד תיעבתי את הרעיון הנוצרי – אבי, חטאתי ופשעתי ואני שמח שאתה מעניק לי סליחה ומחילה. סליחה? מחילה? כמו שכתבת מילים חלולות וריקות. וגם יום כיפור – יום שאנשים צמים בו ואז? הכל נסלח? ותוכלו שוב בשנה החדשה לצאת לעולם, לחטוא, לעשות פשעים, לשקר, לקלל, אבל שטויות, יש שנה שלמה שבסופה מגיע יום כיפור. בעיני כשמשהו פוגע, בתקווה שזה בטעות, הוא חייב לנסות ולתקן באופן מידי את הפגיעה. לא לחכות לאיזה יום מיוחד בשנה שבו יבקש סליחה, או רב שממנו יבקש סליחה, או חדר קטן בכנסיה או באסלם ובשאר הדתות, לא יודעת מה המנהגים שלהם. וחשבון נפש – טוב שנעשה כולנו תמיד. אני אוהבת את היום הזה כמעט אך ורק בשל השקט המיוחד שבו ובשל ההתכנסות פנימה.
תודה שהגבת, ציפי. אני מסכימה אתך, שכשמישהו מודע לכך שפגע, מן הראוי היה שימהר וינסה לתקן. להתנצל. אני מרגישה שכשמדובר בסליחה גורפת, זה כמו לשטוף את הרצפה. את גורפת את המים עם מגב, ולחכות לשנה הבאה, כדי לנקות שוב…
מדוייק וחותך!!
המתנצלים הגדולים ביותר הם אלה שאינם מבינים את משמעות הסליחה ואינם מתכוונים ל״חזור בתשובה״.
בדיוק כמו האינדוליגנציות בימי הביניים.
סליחה אם כתבתי בקצרה מדי.
אחותי ? סלחתי. יופי של תגובה. אוהבתותך.
אמנם מצווים אנו בימי סליחה וכיפור לסלוח ולמחול, אבל לצערי יש דברים שאין עליהם סליחה ואין עליהם מחילה. בטוחה שחלק מכן מבין על מה אני מדברת?איש, איש והמקרה הפרטי שלו.
צר לי שלא הצלחתי למצוא תגובה אופטימית.
שנה טובה❣??
על הציות לציווי הזה, שמגיע ממקור שמבחינתי לא באמת קיים, עליו בדיוק אני מדברת. אין כנות בסליחה הגורפת ואכן לא מעטים הם הדברים שלעתים אין עליהם סליחה ו/או מחילה. תודה רבה שהגבת? שנה מבורכת.