קשישי הקורונה
בבת אחת הוקששנו.
כהרף עין, במחי קולמוס והבל פה היסטרי, לקחו את הגיל, שאישית ממש שמחתי להגיע אליו – 60,
והפכו אותי לסוג של אתרוג.
אני חייבת להודות, שלמרות שאישית אני די מבינה את הצורך לשמור על הפיטם, הרי שהדרך בה הוחלט בשם קורי, לכבוש את כולנו לתוך פלטת קשישות אחת, נראתה לי מהרגע הראשון קצת פסיכית.
ויותר מאשר כדי "לשמור עלי" – נדמה היה לי שההכללה הזו באה על מנת לעזור לסדרנים לקטלג אותי מראש לתוך אותה קופסא אליה מוכנס כל אחד בבוא יומו.
בבת אחת הוקששתי
נאסר עלי לפסוע יותר משתי אמות, שהן הרבה פחות מפרסה, להיפגש עם חבריי ובני משפחתי,
ונותקתי מנכדי הקט.
וכמעט בבת אחת, (בהתחלה עוד נלחמתי עליו) כרתו את חוש ההומור שלי.
זה שלאורך שנים רבות היה לי לקב, לפיגום ולדרך לשמר עוצמה שהאמנתי שיש בי.
ועל זה אני לא סולחת.
בקול תרועה רמה, לעת שיא המדרוג (רייטינג) כשעין ציון אל המסך צופיה, נעמדה שורת ברנשים ומלמלו מיני מלמולים שמתוכם צצה ועלתה ההכרזה – "אתם קשישים".
וכך, בבת אחת החליט משרד אחד בקול תרועה לקושש אותי.
אתם יודעים מה מקוששים? זרדים יבשים!
עד לפני ימים ספורים, היה משרד הבריאות תחת כיפה.
אמנם, עכשיו נדדה הכיפה למשרד אחר. אבל בשל היות המשרד תחת אותה הכיפה משך שנים רבות, ומתחת לאותה כיפה יש פה גדול מאד מלא דברי סנהדרין, תורה והבטחת רפואה שלמה בשם החמור והמשיח.
החלטתי ללכת אל אותם המקורות בהם משתמש המשרד ולחפש על שום מה הוחלט להקשיש
חלק גדול בעם. ומה יעשה לו לאיש המקושש.
" וַיִּהְיוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, בַּמִּדְבָּר; וַיִּמְצְאוּ, אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים--בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ, הַמֹּצְאִים אֹתוֹ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים--אֶל-מֹשֶׁה, וְאֶל-אַהֲרֹן, וְאֶל, כָּל-הָעֵדָה. וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ, בַּמִּשְׁמָר: כִּי לֹא פֹרַשׁ, מַה-יֵּעָשֶׂה לוֹ. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, מוֹת יוּמַת הָאִישׁ; רָגוֹם אֹתוֹ בָאֲבָנִים כָּל-הָעֵדָה, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וַיֹּצִיאוּ אֹתוֹ כָּל-הָעֵדָה, אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ בָּאֲבָנִים, וַיָּמֹת: כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה, אֶת-מֹשֶׁה."
אני רק רוצה להזכיר לכם, שמקושש הזקנים הארצי לא קושש אותנו רק בימי חול.
גם לעת שבת, חג ומועד החליט לאגד אותנו לאגודת זרדים יבשים ומתפוררים.
ולמרות שלשם בדיוק מכוונים הברנש ולהקתו אתו, אני לא ממליצה לסקול או לרגום אותם באבנים.
בכל זאת, בזכות העובדה שהמשיח פספס גם הפעם, נשמרה בי היכולת לדמיין שאנחנו במאה ה 21.
אני כן מציעה לשקול לסקל מתוך שדה הבור ההיסטרי, את המקוששים שחברו יחד להטיל על אוכלוסייה שלמה אבני בליסטראות בשם גילם או מצבם המשפחתי.
את אמא שלי ז"ל הפכתי לסבתא – כשהייתה בת 46.
אני בטוחה שיש לא מעט סבתות בשנות הארבעים לחייהן, שעכשיו הוקששו ונסגרו בבתים
תוך דרישה "שמרו על סבא וסבתא"
שומרים?
על אופן שמירת הזקנים הייחודי של המדינה כבר כתבתי בעבר.
אפילו לעת קורונה הבאתי דוגמאות זעירות.
בחוברת " קשישים בישראל נתונים זכויות ושירותים 2012" של מרכז המחקר והמידע של הכנסת,
כבר במבוא תוכלו למצוא את המילים הבאות:-
"ההגדרה המקובלת לקשיש, הן בישראל והן במדינות ה- OECD האחרות, היא מי שגילו 65 או יותר. עם זאת, יש הגדרות אחרות, ולעתים קשישים מוגדרים לפי קריטריונים אחרים, למשל גיל הפרישה מהעבודה. אם לא צוין אחרת, במסמך זה קשיש הוא מי שגילו 65 או יותר. שיעור התעסוקה של קשישים נמוך במידה ניכרת משיעורו בקבוצות גיל אחרות, שכן רובם הגדול כבר עברו את גיל פרישה. לפיכך, הרכב ההכנסות שלהם שונה משל האוכלוסייה הצעירה יותר, ומסתמך בעיקר על פנסיה וקופות גמל ועל קצבאות ותמיכות אחרות. תחולת העוני בקרב קשישים דומה לתחולת העוני בכלל האוכלוסייה בישראל, אולם רמת האי-שוויון בקרב הקשישים בישראל גבוהה מרמת האי- שוויון בכלל האוכלוסייה, והיא מהגבוהות במדינות ה OECD"
עוד תוכלו למצוא בחוברת הערה מדאיגה (מבחינתם) על עלייה בתוחלת החיים של אזרחי ישראל.
עובדה גבירותיי ורבותיי, שכנראה מקוממת אי אילו אנשים שמחפשים לחסוך מעות ולזרז את דילול האוכלוסין על פי גיל. אחרת לא אוכל לעולם להבין את פשע בתי האבות שייחרט כאות קין לדורות, על מצחם של כל מקבלי ההחלטות לעת הזאת.
ככל שימותו יותר קשישים, כך ייחסכו דמי הקצבאות השונות, לטובת מרתפי המלך.
ישראל, שבינתיים חברה ב"ארגון לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי" ה- OECD, חיכתה שנים להיות מצורפת אליו. ומשצורפה עלתה צהלתם של פרנסיה וגזלניה השמימה. מה היא לא עשתה כדי להיות מצורפת אליו.
תשאלו למה כתבתי "בינתיים" ?
מפני שאחד התנאים לחברות בארגון היא קבלת עקרונות הדמוקרטיה הליברלית ואלה, פסו מן הארץ. ישראל מוגדרת כדמוקרטיה.
כדי להיות דמוקרטיה ליברלית היא אמורה להיות בעלת סוג של מחסומים וגדרות כאלה שימנעו
מהממשל והשלטון כל הפרה ופגיעה בזכויות הפרט. כלומר, למרות שמדובר בשלטון נבחר, הרי שהוא מוגבל בעוצמתו וביכולות שלו לפגוע בעם הבוחר. וגם אם נבחר על דעת הרוב אין זה מקנה לו לאותו "רוב" את הזכות לרמוס ולדרוס את המיעוט (קטן כגדול).
הוטל סגר לא חוקי על תושבי מדינה שלמה, שכעדר מריונטות נכנסו לבתים.
העדר נדרש לשמור על סבא ועל סבתא, בריחוק – כדי שלמדינה יהיה קל להזניח אותם ואת בריאותם לטובת הקצבאות ולטובת סטטיסטיקת הקורונה.
"שיו – אמרנו לכם שהמון ימותו".
ואם לא די בסגר הלא חוקי הרי שגם הוחלט על מעקב אחר אזרחים.
דהיינו:-
אם לא חטפתם התקף חרדה, שלווה בקוצר נשימה, שהחשיד אתכם מיידית בקורונה,
ואם לא נדבקתם מחסידים שוטים ומגוויות מיובאות, או בביקור מאולץ בחדר המיון,
ואם לא נתקלתם במקרה בתושב שחזר לארץ מאיזה חו"ל זה או אחר, אבל המדינה לא דאגה
להסיעו מיידית אלי בידוד כנדרש.
הנה, באה המדינה ומנפיקה לנו "חינם", על חשבוננו, גם התקפי פרנויה.
מעקב אחר אזרחים
במאמר של המכון הישראלי לדמוקרטיה "מעקב אחר אזרחים – מה קורה בעולם?" כתוב:-
"ישראל היא המדינה היחידה בעולם שהסמיכה את השירותים החשאיים שלה לבצע מעקב רחב היקף אחרי אזרחים במסגרת המאבק בקורונה. זאת, בעוד ברוב הדמוקרטיות האחרות קיימת חקיקה ייעודית לטיפול עם איסוף מידע בעת מגפה."
*זוכרים מה היא "דמוקרטיה ליברלית"?
אז עכשיו אנחנו לא רק שומרים על סבא וסבתא שלא יוכלו לברוח מגורלם המר, יש גם עין לאזרח צופיה…
על ההקלה ועל השחרור
בימים האחרונים החליטה החבורה העליזה להנפיק לנו הקלות בסגר.
כמובן שההקלה הראשונה חלה לטובת מלחכי פנכתם ודורשי טובתם של היושבים במרומים…
אותם שידעו להנפיק שלמונים מראש – כדי שיוכלו לדרוש תמורתם בבוא היום. והיום בא.
הרעש שקם ועלה בעקבות עוד תגלית של שחיתות מוסרית, גרם להם לשחרר את החבל
עוד קצת ועוד מעט.
לא. לא כך הם תכננו.
מבחינתם עדיף עם עני עם עיניים מושפלות וגב שחוח על פני אנשים שמצליחים פה ושם להרוויח
מעט מעות לפרנסתם.
מחוסר ברירה הם שחררו חנויות בגדים, חנויות צעצועים, מספרות ועוד ועוד.
את מי הם לא משחררים ולא שחררו ומעדיפים להמתין ולחכות?
את הקשישים והקשישות, צ'רלי קצ'רלי.
הם ממשיכים למנוע את איחוד המשפחות. את מפגשי החברים.
לא עולה על דעתם לאפשר מפגשים שכאלה. אפילו לא תוך הקצבת מספר משתתפים.
נגיד – עד עשרה, עד שישה משתתפים למפגש.
למה?
מפני שמפגשים שכאלה עלולים להפר את שגרת הבדידות.
בדידות הורגת!
ישנם הבדלים בין סוגי הבדידות השונים.
על פי רוב, ישנה כמיהה אצל בני האדם לחבירה אל אחרים. לתקשורת מילולית ולמגע פיסי.
כשנעדרים אלה מסביבתו, למרות שהיה מורגל בהם, הוא נקלע לבדידות.
והבדידות החברתית, בה יכול אדם לחוש בדידות גם בתוך ים של אנשים.
מאחר ותחושת הבדידות היא סובייקטיבית, ונתפסת ככזו על ידי האדם עצמו שחש שוני ומרחק
מהסובבים אותו, והוא חש בה כתוצאה ישירה של חוסר סיפוק חברתי.
אבל אני רוצה לדבר על הבידוד והבדידות שנכפו על קשישי ישראל.
ואת המעט שאכתוב – גם אותם שכפו עלינו את הבידוד יודעים.
דוח הוועדה לבחינת דרכי התמודדות עם בדידות בקרב אנשים זקנים
כבר בעבר הוכיחו מחקרים שהבדידות איננה רק געגוע וכאב, אלא גורם משמעותי בעל היבטים
פסיכולוגיים ופיזיולוגיים. ידועה לכולם עובדת הקשר ההדוק והחד משמעי שבין ה"נשמה" לבין הגוף. והמחקרים מוכיחים שבבדידות אנשים סובלים משלל כאבים כרוניים, מעייפות ייתר כתוצאה
משינה לקויה, וכתוצאה מזה פגיעה במערכת החיסונית באיזון ההורמונאלי ואפילו בלחץ הדם.
ישנם מחקרים שמוכיחים שהבדידות גורמת להזדקנות מואצת
הבדידות מובילה לפגיעה בתפקודים הקוגניטיביים. לתחושת מצוקה שמובילה לא אחת לדיכאון ולמחשבות אובדניות.
אולי סוף סוף תשכילו לשחרר ולשנות את התפיסה ולהבין שמפגשים שכאלה עשויים להפר את שגרת הבדידות. ולהציל חיים.
לששוני אני איני בודדה.
בניגוד להצהרות המטופשות של אוהדי הרייטינג, אני גם לא קשישה.
הקשישות היא תפיסה מנטלית, הרבה יותר מאשר פיסית.
כן! גם בין ה-קרעחץ ל-אוי – עדיין התפיסה היא שקובעת.
