על רופא שהקשיב והפך למלאך השומר
אתם יודעים, הלשונית הזו ש"מחוץ לפריים" נועדה כדי לאפשר לי לכתוב על הכל מכל וכל. בלי פילטרים וללא מסגרת. לעתים אני חושפת בה את קצות עצביי, ולעתים פחות.
הלשונית הזו היא החדר עם הקירות המרופדים, שמאפשרים לי לדפוק את הראש בקיר, ובאופן הכי מוזר וחריג ולמרות היותי אדם הקנאי לפרטיותו, להיחשף לפני כל מי שבוחר לבוא בשעריה.
בשלוש רשומות, שאחת מהן פורסמה כבר לפני חצי שנה, אני חושפת תהליכים שעברתי בדרכי להליך רפואי אותו קיוויתי בכל מאודי, שלא לעבור.
רקע
2012
כאבים קשים בצד ימין.
נשלחת לאולטרסאונד שמגלה שאני נושאת עמי אבנים קטנות בכיס המרה.
הפנימאי בקופת החולים אליו שוגרתי – ממליץ לנתח. אני מסרבת ומסבירה קצרות מדוע.
אני זוכה לרב קשב ואמפתיה ויוצאת ממנו עם צידה לדרך:-
מרשם לפפברין ואקמול ואזהרה לאמור
"אם הכאבים לא חולפים בעקבות נטילת הכדורים, תהיי חייבת להגיע לחדר המיון".
מאז, אחת לשנה ואולי אף יותר, חוויתי התקפי כאבים. פפברין שני אקמול, שעתיים עד שלוש והכאב חלף.
מחצית אוגוסט 2022
הקסם פג.
זו הייתה הפעם הראשונה שלקחתי יותר מפפברין אחד בהפרשי זמן, והכאב רק התעצם. החלטתי לגשת למרפאת החירום. חוברתי לאינפוזיה קבלתי משככי כאבים, צוידתי במרשם לשני סוגי אנטיביוטיקה עם המלצה להגיע למיון אם הכאבים ממשיכים.
בשלוש לפנות בוקר ידעתי שהאזהרה בה צוידתי עשור קודם הרימה ראש, ושעלי להגיע לחדר המיון. מבחינתי, נחרץ דיני.
על פניי בסך חולפים עוברים רופאים שונים, אחים ואחיות, בדיקות, הכנות לבדיקות ובבוקר, לאחר CT מתייצבים מול מיטתי צמד רופאים להודיעני כי נוצרה בכיס המרה דלקת חמורה ומסכנת חיים.
חייבים לכרות את כיס המרה.
זה לא יקרה, אני מודיעה להם בשקט. הם מסבירים שחייבים, אני מסבירה שלא, הם תוהים מדוע, ואני עונה:- "מעדיפה למות מהמרה, מאשר מיד מנתחים".
האחד כרכם פניו ופנה לפצוח ברצף שכנועים, שנפלו על אוזניים ערלות.
האחר שתק, הביט בי והקשיב לכל מילה והגה.
שניהם יחד מסבירים לי שהם בכל מקרה בעד טיפול שמרני, שדוגל קודם כל בכיבוי הדלקת, ולכן יש לי זמן לחשוב על כך.
אני עומדת על דעתי.
הרופא הקשוב נעלם ותוך זמן קצרצר הוא שב ואומר לי:-
התייעצתי עם בכירים ממני ואין באמת ברירה. אבל, אם אצליח לשכנע אותך לעבור את הניתוח, אני אהיה אתך. אני אישית אדאג שתצאי על שתי רגליים.
באותה נשימה מבקש ממני ומבכורתי שלצדי, שנכניס את מספר הטלפון האישי שלו אל רשימת אנשי הקשר שלנו. בכל פנייה, שאלה, מצוקה או חשש, אני זמין. אני לוחצת את ידו של הרופא ומשקרת לו. בסדר, קודם שתחלוף הדלקת.
לא אכנס כאן למערכת הלחצים ההגיונית והמובנת שהופעלה עלי מבית.
במהלך האשפוז הארוך נתקלתי ברופאים ומתמחים שהתייחסו אלי כאל מי שסרה בינתה ואין לה כל זכות על גופה ועל חייה. כל התנהלותם, כל הפניות אלי היו כאילו אני נדרשת להכריז קבל עם ורופאים נעשה ונשמע, תוך ויתור על זכותי הבסיסית על גופי והתעלמות גורפת מחושיי שזעקו נגד
12 שנים קודם
12 שנים קודם לכן סירבתי לעבור טיפולים כימותרפיים.
גם אז נתקלתי בגושי אטימות.
"את מצמצמת את סיכוייך לחיות בחמש שנים לפחות"…
"לא תוכלי לחיות יותר משש שנים…" עמדתי בסירובי ועברו מאז 12 שנים.
גם אז, היה לי המזל העצום להיות מלווה על ידי רופא שהיה קודם כל אדם, שראה מולו אדם ומוכן היה להיות קשוב.
ברשומה הקודמת שאלתי אם רופא אוהב חולים
דברתי על זכויות החולה ו Bedside Manners
הרשומה הזו עוסקת ברופא מהסוג האחר.
נולד להיות רופא
אני רוצה לספר לכם על רופא שנולד להיות רופא.
שלמול מטופל, גם כזה שאינו מטופל אישי שלו, הוא מפעיל את כל חושיו וכל כולו נתון לו כאדם שלם ולא כמחלה אותה הוא נושא.
הוא לא הכיר אותי אישית, הוא לא פגש אותי קודם לכן, אבל שם לו למטרה להפוך אותי לבריאה מבלי להפגין ולו גם פעם, קוצר רוח או חוסר הערכה כלפיי או כלפי רגשותיי.
אני לא יודעת אם הוא רוצה להיחשף, לא ביקשתי את רשותו ולכן אקרא לו דוקטור D.
האשפוז
האשפוז היה די ארוך, לפחות לטעמי. הדלקת עלתה לגבהים שגרמו לרופאים לדאוג.
לה הם דאגו, לא לי. לפחות זו הייתה התחושה שליוותה אותי לאורך כל הדרך.
באחד הימים הודיעו לי שחייבים להתקין לי נקז.
יש לי מערכת יחסים אפלה ולא ראויה עם נקזים לאורך השנים וסירבתי.
בכורתי ואישי החליטו להשתמש במספר הטלפון של דוקטור D.
הוא לא אחד מרופאי המחלקה בה אושפזתי אבל הוא הגיע אל מיטתי.
קודם כל הקשיב.
אני הייתי הנושא. הוא היה הקשוב ולאחר שהקשיב השמיע את דברו, את הסבריו.
מתון, שקט ונחרץ. ברור היה שמטרתו לשכנע אותי להסכים להחדרת הנקז, אך חשוב היה לו שאבין איך, מה, ולמה המצב עד כדי כך קריטי שאין כרגע דרך אחרת.
השתכנעתי, פחות או יותר. ביקשתי מאוריאל שיביא למחרת את הצוואה בחיים שכתבתי כבר שנים קודם לכן ונתתי אישור לביצוע.
באותו לילה, לאחר סצנה לא אופיינית שעשיתי, דרשתי וקבלתי שינוי קל בטיפול.
כבר בבוקר ירד מדד הדלקת וניצלתי מהחדרת הנקז.
המדד המשיך וירד ולאחר 11 ימי אשפוז שוחררתי מבית החולים.
נדרשתי לעשות X בדיקות בטווח זמן לא אפשרי של שישה שבועות, ולהגיע לביקורת וקביעת מועד לניתוח.
שלחתי הודעת תודה חמה לדוקטור D ומאותו רגע לא הייתי אתו יותר בקשר.
פרשתי.
הודעתי לאוריאל חד משמעית שאני לא מתכוונת לקבוע מועדים לבדיקות, לא מתכוונת לעבור את הניתוח ובזה מסתיים הוויכוח.
חצי שנה
אתם בטח יודעים כמה זמן לוקח לקבוע תורים לבדיקות כמו CT ו MRI.
האמת היא שגם אני הנחתי שלוקח זמן רב, אבל לא אכפת היה לי.
אוריאל החליט שהפעם הזו הוא לוקח את המושכות לידיים.
לאורך חצי שנה, היה אוריאל בקשר מתמיד עם דוקטור D, שענה לו על כל פנייה, על כל שאלה ואפילו התעקש לקבל לידיו תוצאות כל בדיקה שעברתי, כשהוא דואג לשדר לאוריאל מסרים שהבדיקות בסדר גמור, שהוא מעודד מתוצאותיהן וזה הזמן לבצע את הפרוצדורה.
אני?
קבע מועד, הלכתי. אבל לא טרחתי סביב העניין, לא הסכמתי לדבר על הנושא או על בריאותי בכלל. מבחינתי, ניתן היה להשאיר את האפיזודה יחד עם כיס המרה שינוחו, מבלי שנעוררם מרבצם.
הדבר היחיד שעשיתי היה לתת לאצבעות ללכת במקומי, ולכתוב את הרשומה:-
"אני הבת של מיטה שש", וכך ידעתי שאחרי 20 שנות כאב סופר סיפורו של אבי.
תום בדיקות
בביקורת התברר שאבני כיס המרה שלי החליטו להתאחד לכלל מטאוריט אחד (על פי אוריאל). הבנתי שאין ברירה וחתמתי שאני מסכימה לניתוח.
מבחינתי, במו ידי חתמתי על גזר דין מוות.
ניתוח – לא ניתוח
נקבע מועד, הגעתי לאשפוז, המתנתי שיבואו לקחת אותי כשתוך כדי המתנה אני מרגישה איך אני הולכת ושוקעת, הולכת ומתפוררת אל תוך עצמי. תוך שאני עטופה ומחוזקת על ידי אחותי, התחלתי צועדת במסדרון ומחליטה, אני את הניתוח אעבור, אבל לא כאן.
לא במקום שלקח ממני את אבא שלי.
זה המקום שעושה בי שמות ואני חייבת למצוא דרך להתגבר עליו.
הודעתי במחלקה שאני לא מוכנה לעבור את הניתוח. החלפתי לבגדיי שלי, ירדתי למטה ושתיתי כוס קפה מנחמת. אוריאל כבר שיגר לדוקטור D הודעה עם בקשה שימליץ לנו על מנתח.
כמה דקות מאוחר יותר התיישבתי, ולראשונה מזה חצי שנה, פניתי אל דוקטור D והסברתי את מניעיי.
תוך דקות ספורות מהרגע בו שלחתי את הודעתי, התקשר אלי דוקטור D.
לא אכנס לשלל ההסברים שחשוב היה לו להשמיע באזני, מדוע אסור שאתנתח בבית חולים פרטי. לא זה העניין.
דוקטור D ניהל אתי כמה וכמה שיחות ארוכות באותו אחר צהריים מתיש. כולן היו שופעות הסברים וטיעונים. אמרתי לו שהרופאים מתייחסים אלי כאל פסיכית חסרת תבונה.
הוא ענה לי את בכלל לא פסיכית והוסיף:-
את גם לא פוסט טראומטית, את כרגע בתוך הטראומה. ואת צודקת בכל התחושות והמחשבות שלך. אני לא בטוח שהייתי חושב או מרגיש אחרת לו הייתי במקומך, רק שלמרות שאת צודקת, הפעם אני קצת יותר צודק ממך.
אני יודע, הוא אמר, אני יודע שאנחנו נוציא אותך מכאן על הרגליים בריאה. אין שום דרך אחרת. ואני אלווה אותך לאורך כל הדרך.
שיחה אחרי שיחה, והודעה אחרי הודעה.
ושוב, האכפתיות, ההסברים והאמפתיה עשו את עבודתם.
פעם נוספת הסכמתי לעבור את הניתוח באותו חלל שהותיר בי חלל.
אחרי
אני אחרי על בערך.
אולי אתם זוכרים ואולי לא, אבל אני ופרצופים זה לא כל כך…
בקיצור, זו תקלה מתמשכת.
דוקטור D כותב לי שהוא מתכוון להגיע לבקר אותי. אני מבקשת את סליחתו ומספרת לו על חוסר היכולת שלי לזכור פרצופים, הוא מבטיח להזדהות בפני.
והוא מגיע, מחייך מציג את עצמו ומספר לי כמה הוא גאה בי על כך שהצלחתי להתגבר על החששות המובנים והמוצדקים.
את כל ההסברים על מה צפוי בעקבות, איך לנהוג, למה לשים לב – סיפק לי דוקטור D.
בשום שלב ובשום רגע לא טרחה המנתחת שנתחה אותי לשבת מולי ולהסביר.
מבחינתה, באה חתכה והלכה. אה כן, היא כן נכנסה ואמרה שמעכשיו אני יכולה לאכול מה שאני רוצה מתי שאני רוצה. דבר שהוא כמובן לא מדויק בלשון המעטה.
בלילה הראשון לאחר שובי הביתה, חוויתי התקף כאבים לא נסבל.
בשתיים לפנות בוקר אוריאל פנה לדוקטור D שמיד התקשר, ביקש לשוחח אתי וחילק הוראות ברורות, מה עלי לעשות אם לא יירגעו תוך זמן נקוב.
לאושרי הם נרגעו ולא חזרו בינתיים.
כוחה של האמפתיה
לא הייתי עוברת את הניתוח הזה, למרות שידעתי והבנתי שאני נמצאת בסכנת חיים מוחשית, אילו לא זכיתי לפגוש את דוקטור D. הזכרונות והכאב הנלווה להם, היו חזקים מידי והרגשות מלאו תפקיד הרבה יותר משמעותי מהתבונה.
בכוחם של האמפתיה, האכפתיות וההקשבה, להציל חיים, לספק בטחון ולתת לכל אדם את התחושה שיש מי שרואה אותו כפי שהוא, ואני זכיתי למלאך שומר בשם דוקטור D.
אני לא יודעת אם כן או לא אצלח את השבועיים הללו. אבל יודעת שאם כן,
זה רק בזכות איחוד כוחות עיקש של איש אוהב אחד ורופא שנולד להיות רופא, והפך להיות לי למלאך השומר.
לפוסט הזה יש 4 תגובות
אנשים טובים באמצע הדרך.
העיקר שאת מחלימה ומתחזקת❣️
נכון 🙂 💗
איזה חוויה עוצמתית עברת. כמה טוב שיש אנשים טובים, אחראים וחושבים כמו הרופא שליווה אותך. אני שמחה שאת אחרי, לפחות בתהליך האחרי, ותודה על השיתוף המרגש.
🌹תודה על המילים החמות שנכתבו לאורך כל הדרך