פעם, גם לי היה אבא
פעם, גם לי היה אבא.
היו לו עיניים חומות קטנות, עם זיק שובבות תמידי שריצד בהן, אך לא הפריע לתבונה להשיג לה מקום של כבוד. עיניים קטנות, חומות, חכמות ושובבות, שלפניהן דרך קבע זגוגיות משקפיים עבות.
פעם, גם לי היה אבא. והייתה לו אצבע אחת עקומה, כי נשברה ושכחו לתקן.
פעם, גם לי היה אבא, אבל כבר אין. כי כששברו אותו, בהתחלה לא ניסו לתקן, וכשניסו היה מאוחר.
רגע כאן – ורגע אין.
שנים רבות אני חושבת לכתוב את סיפור לכתו של האיש הזה, שעם לכתו חלק מנשמתי הלך אתו. אבל אצבעותיי, שלהן מאז ומעולם היה תפקיד ראשי בהחלטה מתי, על מה ואם בכלל לכתוב, לא חשבו שהגיעה העת. ומחשבותיי נשארו להן בנפרד מאצבעותיי הסוררות.
טראומה – פוסט טראומה
נראה לי, שלולא כותבים היו במכתב השחרור שלי מבית החולים את המילה "לדבריה", משל יש מקום להטלת ספק ב"דבריה", ממשיכות היו אצבעותיי במרידתן בת 20 השנים.
"לדבריה אביה נפטר במוסדנו..".
לא לדבריי בלבד הוא. שהרי יכולים היו אז, לו רק רצו, להציל אותו.
למחדלם המביש והזדוני. הפכו אותו מאיש, שהוא אבא שלי, למיטה מספר שש.
ומשנטלו ממנו זהותו ואנושיותו, קל היה בידיהם להותירו שיעוכל מתוכו מבלי לנסות להצילו.
לכי תראי מה שוב רוצה הבת של מיטה שש….
את אבא. אני רק רציתי את אבא.
פעם גם לי היה אבא ופתאום עכשיו, אחרי שנים שניסיתי להימנע, מצאתי עצמי עומדת בפני אותה גזירת גורל, למות בידי מרפאים.
אני לא חושבת שאלי היו מתגעגעים, כפי שאני מתגעגעת אליו עד עצם כתיבת מילותיי, או שיתגעגעו ויחושו בחסרוני לאחר שאעבור את הניתוח שנגזר גם עלי, ושברור לי שאסור שאעבור.
יש לי שישה שבועות.
לא פוחדת למות, אבל מודה שלא בא לי.
ואם למות – לא באותה הצורה, לא בעקבות אותה הצרה.
לא פוחדת למות, אבל חרדה לכל אותם שהחליטו שאני עוברת בטל, שיש לשכנע אותה לעשות בגופה מעשים בניגוד לדעתה, אם אכן אלך בדרכיו.
מקווה שלא. בא לי לחיות.
אקח את התקווה לעת הזו, ואלך בחברתה. כי אמונה – אין בי ולו גם במעט.
יש לי שישה שבועות – ניתוח – שבועיים – ואז…
ואם צלח צלח ואם לא, לא בידיי הוא – אבל את סיפור לכתו של אבא שלי, אספר.
סקר, בדיקות תקופתיות
בארבעה באפריל 2002 חגג אבי את יום הולדתו האחרון. הוא היה בן 67, ויצא לפנסיה.
אז, יצאו לפנסיה בגיל 65, אך הוא התבקש להישאר במקום עבודתו והוא שמח להיענות לבקשה. בין זכויותיו במקום העבודה, הייתה לו הזכות לעבור מידי שנה בדיקות בריאות תקופתיות. בסקר האחרון התגלו אבנים קטנטנות בכיס המרה.
הן לא הציקו, לא הכאיבו, לא זזו ולא יצרו יחדיו חגיגת דלקת. סתם, התמקמו להן בנוחות.
מאחר והיו לו לאורך השנים בעיות כליה, ואף עבר מספר ניתוחים בעקבותיה, הלך עם תוצאות הסקר אל רופא המשפחה. הנ"ל המליץ לו לעשות ניתוח לכריתת כיס המרה, באמצעות פרוצדורה בשם לפרסקופיה. שלושה נקבים – ואתה בחוץ.
אמא שלי, שהייתה אחות, אמרה לו שימנע.
בוא נעקוב, נבדוק כל שנה, אבל אל תמהר לשוב לשולחן הניתוחים. אם נגלה שהן מציקות, או בבדיקות שהן גדלות – נשקול שוב.
על פי רוב, נוטה היה להקשיב לדעתה. בזו הפעם, בחר שלא.
ניתוח
ימים ספורים לאחר יום הולדתו, נכנס אבא שלי לחדר הניתוח, אותו ביצע לא אחר מאשר כבוד ראש המחלקה. "כבוד".
יום וחצי מאוחר יותר, באתי אני לקחתו מבית החולים הביתה. הוא קם על רגליו, אמר שלמעט כאב קל באזור הניתוח, הוא חש בטוב ושהוא שמח להיות אחריו.
בדרך הביתה, סיפר לי שכשהיה בחדר בהמתנה לפני ניתוח, ראה חזיון שכמעט גרם לו לבטל את הניתוח.
"ראיתי את דלת ביתנו ועליה מודעת אבל עם שמי".
למה לא עצרת את התהליך? שאלתי אותו. ותשובתו הייתה, כי הבנתי שזה רק הפחד מהניתוח.
הימים שאחרי
הימים שאחרי נראו יופי. אבא שלי הרגיש טוב, תכנן לקחת את אמא שלי בהפתעה לאילת, התחיל לתכנן טיול לחו"ל, חשב להירשם לחוג ציור והחל מתכנן ימיו כפורש עליז.
שבת ארבעה במאי 2002
שבועיים אחרי הניתוח.
החלטנו לקפוץ למסעדת אוכל סיני שכולנו חבבנו ולהביא משם מיני בליסה ולעיסה אל הוריי לארוחת צהריים משותפת. ככה סתם, "לחגוג את אותנו". כך קראנו לזה.
הגענו אליהם עמוסי כל טוב סיני ריחני, התחלנו עורכים את השולחן.
אבא שלי אמר שהוא מרגיש לא כל כך טוב והוא עולה למעלה למיטה, לנוח כמה דקות.
פתאום שמענו את קול הטלוויזיה שבחדרם בעוצמה גדולה.
אמא שלי נעצה בי מבט ואמרה, משהו לא בסדר עם אבא…רצנו שתינו למעלה.
מצאנו אותו מתקפל מכאבי תופת ומתחנן שנעזור לו להגיע לשירותים, הוא חייב להקיא.
הוא לא היה קל משקל אבא שלי, אבל הצלחנו שתינו, בכוחות משותפים לעזור לו, להחזיק בו ולהחזירו למיטה. הכאב התגבר מרגע לרגע והזעקנו אמבולנס.
תמונה אחרונה בבית
החובשים והפרמדיק הודיעו לנו שלא מדובר באירוע לבבי, ושעל פניו נראה להם שמדובר בדלקת בלבלב. העמיסו אותו על האלונקה, העמידו אותה ככיסא והחלו מורידים אותו במדרגות.
שם, על המדרגות, נעץ בנו מבט הרים את ידו ונופף לנו לשלום. כאילו ידע שנפרד.
בית החולים
אני לא זוכרת כמה זמן שהה בחדר המיון.
הודיעו לנו שאכן יש לו דלקת בלבלב ושהוא עובר למחלקה בה נותח לאשפוז.
קללת המחלקה
מיטה שש.
כזכור, נותח על ידי מנהלה הארור של אותה מחלקה.
שבת. המחלקה עצלה.
הועמס אבי על המיטה והחלו מערים נוזלים אל גופו. נוזלים בלבד.
בביקור הרופאים יוחלט על טיפול. כך נאמר. ומדוע שלא תזמנו רופא כבר עכשיו ותתחילו בטיפול? שוחחנו עם מנהל המחלקה ואלה היו הוראותיו – הייתה התשובה.
המצב הולך ומדרדר. אין עם מי לדבר. הכאב גדל ואבא שלי מתענה.
לאחר דין דברים ותחנונים, מתקשרים שוב ומקבלים הוראה להוסיף משככי כאבים לאינפוזיה.
רובכם אינכם מכירים אותי.
קולי שקט. לעת כעס או עצב, על פי רוב, הופך שקט עוד יותר.
גם השקט צורח, אם יש מי שיקשיב. ולא היה.
למעט הפעמים בהן ניגש מי מאתנו לתחנת האחיות, להגיד שנגמרת האינפוזיה, לא טרח איש מאנשי הצוות לבדוק את מצבו.
"לכי, תראי מה שוב רוצה הבת של מיטה שש".
החלטנו לעשות תורנויות לצד מיטתו.
ביום ראשון בשעה שבע בבוקר היינו שם, אמי ואני יחד וחיכינו לביקור הרופאים.
כן, יש דלקת חריפה בלבלב, הוראת מנהל המחלקה – להמשיך בנוזלים בלבד.
אבא שלי בהכרה והוא אומר שהוא מרגיש כאילו הכל אוכל אותו מבפנים.
אני דורשת להיפגש עם מנהל המחלקה, המנתח. הוא עסוק.
אין לו זמן לבת של מיטה שש. ובנינו, מה כבר יש לדבר עם בנות של מיטות?
הימים חולפים. גופו מתחיל להדיף ריח אצטון. הוא לא יכול לשאת את זה ואותנו זה מדאיג. בכל פעם בה שאלתי רופא זה או אחר מה בדיוק זה אומר, ענה שזו תופעה מוכרת ומיהר למיטה הבאה.
דש חלוקו של רופא
השעה ארבע וחצי לפנות בוקר בין רביעי לחמישי.
החלפת משמרות עם אמא. הכרתו של אבא מתחילה להיות מעורפלת.
אחות במחלקה אומרת:-
"אסור לי להגיד לך את זה, אבל מזמן צריך היה להגיע לטיפול נמרץ".
אני יוצאת למסדרון ורואה רופא חולף שם.
תופסת בחלוקו ומתחננת:- בוא בבקשה ותראה את אבא שלי. והוא עונה לי, אני לא מהמחלקה הזו. ואני, כמו ילדה קטנה ואבודה, חוזרת על בקשתי כמו מנטרה:- זה לא חשוב, בוא בבקשה, רק תראה את אבא שלי.
והוא התרצה.
נגש אתי אל "מיטה מספר שש" עליה שרוע היה אבי, עיין בגיליון שתלוי עליה, הרים את השמיכה, נגע פה ושם אמר לי אני כבר חוזר. ונעלם.
תוך דקות ספורות הגיע צוות, והודיעו לי שהם אנשי הטיפול הנמרץ.
לאנשי המחלקה הודיעו שהם מעבירים אותו אליהם.
בזמן שהמתנו להעברתו, הספיקה לספר לי אותה אחות שהם ידעו שהיה כשל בניתוח, שהרופא ידע כבר אז שפגע בלבלב ואמר "לסגור אותו".
לא יהיה מי שיעיד על כך, אמרה לי. שלא תהיינה לך ציפיות.
אני מתחילה להבין מדוע הוזנחה מיטה שש.
העלמת עדויות.
הטיפול הנמרץ
רק באותו הבוקר, לאחר שהועבר אבי שלא בהוראתו למחלקת הטיפול הנמרץ, התכבד אותו ראש מחלקה ארור להיפגש עם הבת של מיטה שש.
אפילו לא זימן אותי לחדרו. ככה סתם במסדרון.
אמר שהמצב חמור, שלדלקת הלבלב אין באמת טיפול ולשאלותיי מדוע לא נפגש אתנו קודם לכן ומדוע לא העבירו למחלקת הטיפול הנמרץ – סרב לענות.
אמרתי לו שאני מבינה שהייתה תקלה במהלך הניתוח – תגובתו:- תוכיחי.
שאלתי אותו אם עכשיו עלי להתכונן לפרידה הסופית מאבא שלי.
בשלב הזה עמד לצדו הרופא של אבא שלי, שהיה אז גם בעל תפקיד בבית החולים.
הם נעצו בי מבט ואמרו שאני יכולה להבין לבד.
הבנתי.
מורדם ומונשם
הורדם והונשם. כך קל יותר יהיה לגוף להתמודד, הסבירו לנו.
במחלקת הטיפול הנמרץ פגשנו לראשונה את המקצועיות, האנושיות, האכפתיות והאמפטיה. שם לא סיפרו לנו על מיטה שש.
הם קראו בשמו בכל פעם בה דווחו לנו על מצבו.
לא חסכו מאתנו את המידע על חומרתו, כמו גם את החלטתם לעשות כל שביכולתם כדי להצילו. עד כדי כך נחושים היו לעשות כל שביכולתם, שאפילו הסבירו לנו שנכון לו שיקום ארוך לאחר השהות במחלקתם.
רופא המשפחה, קפץ מפעם לפעם לדרוש בשלומו. המנתח – נמנע.
אמצע
פנג שונאת חתולים. אמא יורדת עם פנג לטיול. חתול. נפילה. שוברת יד.
מעכשיו, אמא תלויה בי שאסיע אותה הלוך ושוב.
לפתוח ולא לסגור
הסבירו לנו שהוא עובר לחדר הניתוח כדי לנסות ולנקות את חלל הבטן שהיה עמוס נוזלים מעכלים. ואז שוב הועבר לחדר הניתוח והסבירו לנו שלא יסגרו וישאירו את הבטן פעורה, כדי לטפל בה שוב ושוב.
מורדם, מונשם ופתוח.
בכל פעם בה נכנסנו לחדרו, עיסיתי את כפות רגליו והתחננתי אליו שילחם.
באחד הימים, איני זוכרת אפילו איזה, נראה היה שישנה איזו הטבה והוחלט לנסות ולהפחית בחומרי ההרדמה. עמדנו לצדו וראינו דמעה מתגלגלת מעינו. הוא ידע.
שבת 18 למאי 2002
לחדר הטיפול הנמרץ מותר להיכנס בשעות קבועות ולזמנים מדודים.
החלטנו לנסוע הביתה. השעה קרובה לעשר בלילה ואמא מתקשרת למחלקת הטיפול הנמרץ לדרוש במצבו. לא טוב. היא שואלת אם לבוא והם אומרים שאין צורך.
מחליטים לנסוע בכל זאת ומודיעים גם לאחותי.
עומדים סביב מיטתו. אמי, אחותי, בן זוגה, אוריאל ואני.
אחות עומדת לצדו ועם מפוח מנסה בכל כוחה להזרים אוויר לריאותיו.
היא נועצת בנו מבט שאומר הכל, אך לא מפסיקה. היא נלחמת.
מסתכלים במוניטורים ורואים איך הקווים מסרבים לרקד לקול הצלילים.
עברה שעת חצות. ונותר רק קו אחד ארוך וצפצוף. סוף.
זהו, אמרתי לאוריאל. אין לי אבא.
איש-אב
איש אב על משכב.
ובלילה ההוא עמדנו,
אישה, אם עם בת
בת עם בת.
אוחזות בשארית כוחותינו,
יד ביד ומבט מול מבט.
מלכדות נואשות תעצומות נחלשות,
מנסות להעביר חיות, עמידות
מתוך תוכנו – אל תוך הדמות.
זעקה עצורה בתוכנו
השאר!
ותמצית אהבה, טהורה וזכה עמדה באוויר.
עוטפת אותך.
לא בסערה.
רק בשקט, שעלה וזעק וזועק עד בלי די…
ליווינו אותך נשימה נשימה
וכלו לאיטם כוחותינו.
וישב המבשר על כתפינו
ויושב הוא שם מיני אז.
ועומדות נטולות איש ואב, אחוזות בשארית כוחותינו
ותמצית אהבה, טהורה וזכה
תמשיך, תעבור בתוכנו.
אישה אם עם בת, בת עם בת.
ותמיד תרחף מעלינו ותהייה שם לשמור במבט.
19 במאי 2002 כבר אחרי חצות
אני פורצת החוצה מביטה לשמים ומכריזה – אתה אידיוט.
אוריאל מתקשר לאיילת בכורתנו שמשמיעה זעקת שבר שמהדהדת עד היום.
עוד צריך לחזור הביתה ולבשר לעופר.
מתקשרת אל אחיו הבכור ואומרת – אני מצטערת.
לוקחים את אמא שלי, הביתה.
אני נוהגת, וכל גופי צורח.
ממוקדת, מתרכזת, מתעלמת מכל התחושות שיודעת שאין לי זכות להביע.
להיות מרוכזת ושקטה ולתת לאחרים כוח.
היא מבקשת להישאר לבד ואנחנו מכבדים את רצונה.
אני ואתם יודעים, שאתם אשמים
בירורים שקטים ושאלות ששאלתי במהלך הימים הללו נתנו לי לא רק להבין, אלא גם לדעת, שאבא שלי מת בגלל רשלנות פושעת של רהבתן נטול מוסר, ושיתוף פעולה שבשתיקה.
במהלך השבעה הגיע לביתנו רופא המשפחה, שכאמור היה בעל תפקיד בבית החולים ואמר לי:- "ידוע שהיו כשלים חמורים לאורך כל הדרך, ולא אעיד על כך בפני אף ועדה"
בוקר, בת אבלה אומרת דבר שירה
מגיעים לצורך מילוי כל מיני טפסים שונים. המנתח שם. הוא קרב אלי ומושיט ידו.
אני נרתעת לאחור, מסרבת להושיט יד ומשום מקום ובלי דעת מאיפה צצות להן המילים
"גם אחרי מותי וגם אחרי מותך – תרדוף קללתי אותך ואת בני ביתך" ומפנה לו את גבי.
ואוו, אומר לי אוריאל, מאיפה יצא לך עכשיו השיר הזה?
מהמרה – עניתי לו. ישר מהמרה.
פעם, גם לי היה אבא. היו לו עיניים חומות קטנות, חכמות עם הומור ומשובה
פעם, גם לי היה אבא וידענו לדבר במבט, בשתיקות. הוא היה לי לאב, ולחבר טוב.
ועם לכתו – חלק מנשמתי הלך אתו.
את צילומי ליקוי הירח, צילמתי ב 10/12/2011
לפוסט הזה יש 15 תגובות
עצוב ומזעזע.
משוכנע שלא כך יהיה הפעם
לא מאמין בקלישאה שההיסטוריה חוזרת
תחליפי, ותמשיכי לכתוב. זה הדבר הכי טוב שאת יודעת לעשות.
תודה.
תודה על התגובה החמה והמעודדת – אמרתי שאקח את התקווה.
ותודה על המחמאה🌹
ניני זהו מסמך מטלטל, מצמרר וקשה לקריאה. הכל יעבור בשלום ואנו נמשיך ליהנות ממתת האל שלך, לשזור מילים לכדי סיפורים ושירה בכישרון רב כל כך.
כולי תקווה. תודה💗
אני מכירה את הסיפור אותו סיפרת לי אותו בעבר. הכתיבה שהגיעה מתוך הצורך האישי שלך ככותבת לעבד את הכאב והצער האינסופיים, את תחושת הפספוס והמוות המיותר מצליחה להעביר את המסר שראוי שכל אחד מאיתנו ובמיוחד רופאים ואנשים מקצוע שרואים הרבה מאוד אנשים כל יום יזכרו: כל אדם הוא עולם שלם שבלכתו משאיר אחריו חלל ענק אצל אוהביו שממשיכים להתייסר גם שנים אחרי לכתו.
תודה תמר. אכן הפעם התפרץ הסיפור והצלחתי להכניסו לתוך מסגרת. הלוואי ויכולה הייתי להאמין שרופאים יטרחו לקרא
ולקחת לשימת לבם את הכתוב. גם ביחס לחולה וגם ביחס לבני משפחתו.💗
ניני יקירתי. זוכרת את התקופה הנוראה הזו. אכן נעשתה כאן רשלנות ננוראית של רופא שהוא לא מענטש וניסה להתחמק ולא לתת את הטיפול הראוי כדי לכסות על הטעות שלו. והרופאים מחפים אחד על השני וקשה להוכיח רשלנות רפואית.
אני מאמינה בכל ליבי שהפעם יהיה אחרת. במיוחד לאור המקרה שהיה והוא ידוע להם. את תעבירי את הניתוח בשלום והכל יהיה בסדר. אוהבת אותך.
ניני יקירתי. זוכרת את התקופה הנוראה הזו. אכן נעשתה כאן רשלנות ננוראית של רופא שהוא לא מענטש וניסה להתחמק ולא לתת את הטיפול הראוי כדי לכסות על הטעות שלו. והרופאים מחפים אחד על השני וקשה להוכיח רשלנות רפואית.
אני מאמינה בכל ליבי שהפעם יהיה אחרת. במיוחד לאור המקרה שהיה והוא ידוע להם. את תעבירי את הניתוח בשלום והכל יהיה בסדר. אוהבת אותך.
תודה רבה, אורנה. גם אני מקווה 🌹
כמה עצוב, מזעזע ונורא. ומפחיד ומכעיס. אני זוכרת את אבא שלך כאילו ראיתיו רק אתמול, עם העיניים החומות, והזיק השובבי, והמשקפיים.
תודה💗 כן, הכאב, הכעס והפחד – לא הולכים לשום מקום.
נורא ואיום, ניני. חיבוק.
תודה
אוי ניני כמה בכי יצא ממני בקריאת מילותייך
כמה מתסכל ומכעיס וכואב. כמה עצוב לכתו של אביך בגיל כה צעיר ואיך. קשה, קשה.
שולחת לך חיבוק חם. בחוץ גשם סוער ואת כבר הרבה זמן אחרי הנתוח שלך וטוב שכך. ❤️
תודה רבה עדה, על מילותייך החמות. אני אכן אחרי 🙂