אז, יאללה ביי

עשור הולך ועשור בא, בלי סיכומים רק מילות פרידה

מה זה, עשור? זהו? מיצית? אתה הולך?
כי אתה יודע שסיכומים זה לא השטח שלי.

השטח המילולי שלי נטול מחסומים וגבולות. ושדה הראיה שלי רחב מאד. חופש הקולמוס והמקלדת.
בתור אחת שכותבת כל הזמן על כל דבר, אך לא מפרסמת את כל הגיגי, כי בכל זאת צריך לשמור פה ושם על נימוס, ולא תמיד באמת "מתנמס" לי, אני מתקוממת נגד סיכומים.
מה זה סיכום? סיום? סגירת דלת, נעילת שער. סוף..
זו הייתה תכניתו של העשור הזה בשבילי.
סוף.
אבל לא התאים לי.

את העשור התחלתי כשאני מארחת בעל כורחי אורח לא מוזמן בעליל.
ביקור שני של שרץ לא מוזמן, שגרר בעקבותיו ויתור על המלון בו בחר להשתכן.
ומאז חוויתי עוד אי אילו חיתוכים בבשר החי שהותירו צלקות פיסיות ויד סוררת.
שווה. כי עובדה, הראיתי לו מה זה ונדחה הסוף.

ביקור השרץ עורר בנו צורך לעשות הכל כדי להגיע, להספיק, לעשות.
הדביל הזה, שכוונתו הייתה אחרת – עורר אותי לחיות. עורר אותנו לטייל גם מחוץ לגבולות הארץ.
בעצם, הטיולים שלנו בחו"ל החלו עם הפצעת השרץ לראשונה, בסוף העשור הקודם וממשיכים עד היום.
אני חיה, מחייכת, מצלמת וכותבת.
כשדחוף לי, אני אפילו בועטת, מחרפת ומגדפת.
כך שאתם מבינים? אין לי מקום לסיכומים. אני דוחה, בינתיים, את הסוף

את העשור הזה התחלתי כנשואה לאלוף נעורי, אהבת חיי וכאם גאה לשני מופלאים.
ואני נפרדת ממנו לשלום כשאני, נשואה לסבא משגע,  אם גאה לשני מופלאים וסבתא לפלא מושלם אחד.

בעשור הזה שילחתי לדרכם אנשים שהרגשתי שהם לא טובים לי. ומן הסתם גם אני לא טובה עבורם.
והקפדתי שלא לפתוח ולו גם צוהר, לאנשים מהעבר שבקשו לחזור לחיי.
בעשור הזה נפרדתי מאמא שלי.
שש שנים מתוך העשור הזה הייתי כתף ואוזן, כמתנדבת.
התחלתי כבעלת בלוג אחד מתוך…בנישה ענקית, האכלתי אותו ברשומות, אבל באופן לא עקבי ולא מסודר.
ואני מסיימת אותו כבעלת בלוג עצמאי, בן שנה וחצי שאני מקווה שעוד נגדל ביחד.

למדתי להיות תיירת בתוך הצילומים שלי.
התעצמתי.
אני לא רוצה לסכם.
אני רוצה להיפרד לשלום. להגיד לו לעשור הזה שלמרות שהיו בו רגעים שהייתי מוותרת עליהם בלי להניד עפעף,
על רובם אני מודה בחפץ לב.
אז אם החלטת ללכת – יאללה ביי.
ושנה חדשה 2020…צ'מעי
אני סומכת עליך שתהיי טובה אלי.
ואת יודעת, כשסומכים על מישהו, יותר מתמיד הוא צריך להוכיח שזה היה מוצדק.