הקדמה
כבר למחרת יום האימוץ, כתבתי לראשונה את סיפור המפגש הראשון שלנו עם ג'יל ותולדותיו, ולאורך השנים המשכתי לכתוב מידי פעם את עלילותיה. פעם יותר ופעם פחות. פעם מפי ולא אחת "תמללתי" את מחשבותיה. אין ספק בלבי, שהתמלול היה מדויק לתפארת, כי למרות שהייתה דעתנית מעולם לא תיקנה אותי.
את דון לא תמללתי ולא סיפרתי בפירוט את עלילותיו.
כדי להודות על האמת, כל כמה שאהבתי אותו, הוא לא היה שלי. הוא היה, עד יומו האחרון, הכלב של אמא שלי.
אהבנו אותו, טפלנו בו, טפחנו אותו, שמחנו בו וצחקנו בגללו, אבל הוא היה של אמא שלי.
אחרי שהיה של אמא שלי היה של ג'יל.
נכון, כל חטיף חלקנו שווה בין שניהם. כשיד ימין לטפה ראש גדול, יד שמאל לטפה ראש קטן. כשהיינו חוזרים הביתה, רץ היה אלינו יחד עם ג'יל. אבל, אם היינו יוצאים רק איתה, עם שובנו רץ היה אליה, אנחנו היינו רק אלה שסוף סוף החזירו לו את הצעצוע הגדול הזה.
למרות שלא תמללתי או סיפרתי עלילותיו, באותו פירוט שסיפרתי את אלה של הג'יל, הוא היה חלק מסיפורי עלילותיה מרגע שהפך תושב קבע בביתה, על מרבצה, בצלחת האוכל שלה ומלווה לטיוליה.
כדי לא לצאת "מְטַפַּחַת מְקַפַּחַת", החלטתי שאת הדפים הבאים, המוקדשים לג'יל ודון, אתחיל דווקא בו.
במהלך כתיבת סיפורו אשתמש גם במילותיה של אמי ז"ל, אותן העתקתי מפרופיל הפייסבוק שלה.
דון קאמילו
אמא שלי קראה לו "דון קאמילו" אני הענקתי לו שם חיבה מקוצר. "דונקה".
הכרות קלילה עם אמא
דון אומץ על ידי אמי, לאחר שהורעלה כלבתה האהובה פנג על ידי השכנים. מאחת הקומות שמעליה, השליכו רעל אל חצר דירת הגן שלה. היא מכרה את דירת הגן היפהפייה בבניין הרוצחים ועברה לדירה אחרת.
לאחר זמן לא קצר, ולמרות שמצב בריאותה כבר היה בכי רע, החליטה שאינה מסוגלת לוותר על חברתו של כלב.
דון נבחר.
בעצם, הרשו לי לתקן, שיניו של דון נבחרו. אותן שיניים שהלכו לפניו, הן שגרמו לה להתאהב בכלבלב הקטן.
אודות מפגשם סיפרה לאיתמר לוי הנפלא, לדף המידע שכתב אודות בעלי חיים ביתיים שבעליהם נתנו להם שם ספרותי, "הכלב של לאה". את דף המידע המקסים הזה, הקדיש איתמר לזכרה.
טרום אימוץ
אין לנו יותר מידי מידע, אודות ימיו הראשונים של בריון הקשקשים הזה. על פי מה שסופר לאמי, הוא היה כבר כלב בוגר, כשהובא אל תחנת ההסגר בערד על ידי משפחה שהודיעה:-
"אנחנו רוצים להרדים אותו – מיצינו את העניין של כלב"
למזלו של דון בריון, באותו הזמן ממש הייתה בתחנת ההסגר מתנדבת של "חבר", שבאה לאסוף כלבים, כדי למצוא להם בתים אוהבים והיא מיד צרפה אותו למסעה צפונה.
הוא לא בילה יותר משבועיים בחצר כלביית העמותה – בזכות השיניים.
קטנה על פנג וההבדלים
פנג ואמא שלי היו בלתי נפרדות. לכל מקום לוקחת הייתה את פנג אתה ובכל מקום הכירו אותן כיחידה אחת. פנג אהבה לנסוע באוטו, ופנג הייתה גדולה, לבנה, שעירה שדאגה להשאיר את שיניה בפנים ועל כן אנשים אהבו אותה.
דון שנא לנסוע באוטו ובנוסף היה קטן, שחור, ושיניו הלכו לפניו.
תהרגו אותי אם אני מבינה מדוע היו אלה סיבות לאהוב אותו פחות, במיוחד כי היו לו זוג עיניים נבונות וטובות שמלאו חלק הרבה יותר גדול בפרצופון המתוק והמצחיק שלו.
וכך, לא יכולה הייתה לקחתו אתה לכל מקום.
חרדתי
דון היה כלב חרדתי. אי אפשר היה להשאיר אותו לבד.
צווח וצורח היה את נשמתו עד שחוזרת הייתה הביתה. עד שקנתה לו כלוב ענק. ענק מספיק כדי שיקבל חדר משלו בדירתה. ענק מספיק כדי שתכניס לו לשם שלל צעצועים וצלחת אוכל ומים וריפוד. עטפה אותו מלמעלה בשמיכה עבה והרגילה אותו לישון בו. בכל פעם שהלכה לנוח, ובכל לילה כשהלכה לישון – לימדה אותו ששם המקום הכי טוב, בטוח ושווה להיות בו. משהתרגל, הייתה משגרת אותו לשם גם בכל פעם שהייתה יוצאת את הבית ואת השמיכה הייתה מניחה כאילו היה תוכי ולא כלבלב. ורק כך, יכולה הייתה לצאת לענייניה מבלי שיחריש את אזני השכנים.
כשאנחנו אמצנו אותו, לא יכולים היינו להפקיר חדר לזכות הבריון והסוויטה הניידת שלו.
מהר מאד גילינו שכשאנחנו צועדים לכיוון דלת הכניסה, בכוונה לצאת את הבית, מזנק דון מרבצו ונצמד רועד אל ג'יל, שמצדה הייתה רובצת בנחת וברוגע ומאפשרת לו לפרוץ אל מרחבה האישי.
דון הפסיק לצווח ואנחנו תרמנו את הסוויטה.
ג'יל היוותה עבור דון את הביטחון ששני הדו רגליים הללו ישובו וגם אם לא, מה 'כפת לו? יש לו אותה.
כלבלב - זנב
מהר מאד הפך הדון להיות האדון בבית אמי, ואף דאג להבהיר זאת בכל דרך אפשרית. היא אהבה אותו אהבה גדולה,
והוא היה תולה בה עיניים מעריצות והולך אחריה לכל פינה.
סליחה אמא. בכל פעם שאני כותבת "היא" עולה באזני השומעת קולך לאמור:-
על אמא לא אומרים היא!
אבל אני לא אומרת, אני כותבת.
מרץ 2013
"על מה אני חושבת? על איזה כיף יכול להיות עכשיו, אם הספר ואני נשכב במיטה, ודון קאמילו ישמור עלינו ממרבצו על השטיח….הולכת לבדוק אם צדקתי…"
אוקטובר 2013
"התחשקה לי עגבנייה. אז לקחתי, שטפתי, שמתי בצלחת קטנה וחתכתי והכל תחת פיקוח.
דון קאמילו מת על עגבניות, אז התחלקתי אתו כמעט חצי בחצי.
בהגרלה נפל בחלקי החצי הגדול.
הוא טרף את החצי שלו בשבריר שניה, ואז תקע בי מבט של: מזמן לא אכלתי עגבנייה,
ואם את לא נותנת לי עכשיו מהחצי שלך, אני אשב כאן ואסתכל לך לתוך הפה….
חתיכת כלב קטן ונבזה.
אני הולכת לקחת עגבנייה אחרת, ואסגור את הדלת בפניו עד שאגמור אותה."
דצמבר 2013
"שני מחזורי כביסה התכבסו להם בעלז וששון, ועכשיו כל המורשים להיכנס למייבש מפזזים בתוכו בשמחה, בעוד מסורבי מייבש רועדים מקור על הקולבים, ודון קאמילו ואני משחקים בכדור…
לא בכדור שלו, בכדור של מכונת הכביסה שנפל ודון מסרב להחזיר".
בספטמבר 2014 כתבה:-
"אני מתקלחת – – דון קאמילו בוכה במיטה שלו.
אני מתקלחת – – דון קאמילו יושב מצונף בפינה שהמים לא יתיזו עליו.
אני מתקלחת – – דון קאמילו בודק עם לשונו אם ניגבתי היטב את הרגליים.
עכשיו אני הולכת להתקלח שוב"
גרביים
2014 כתבה אמא שלי בפייסבוק:-
"דון קאמילו גנב לי ת'גרביים. גונב בכל הזדמנות. אף אחד מהכלבים ששלטו בבית הזה לא חמד גרביים. רק דון קאמילו.
הוא לוקח גרביים והשד יודע איך ואיפה הוא מחביא אותן, כי בפעם הבאה שאני רואה אותן – או לפחות אחת מהן, היא בפה שלו, והוא תוקע בי מבט מתריס ואימתני, וטס ונעלם לפני שאני מספיקה לנסות להושיט יד לתפוס אותו או את הגרב. אף פעם לא הצלחתי לגלות את מקומות המחבוא שלו."
בנובמבר 15 כשהבריון כבר דייר קבע בביתנו, התלוננתי:-
"פה אחד (של דון) החלטתי להשאיר לו את זוג הגרביים האחרון שגנב לי.
הסברתי לו בשפה שאינה משתמעת…(כי על בטוח הוא לא שם זנב..) שבפעם הבאה שהוא גונב גרביים בבית הזה, אני דוחפת אותו לאחת מהן ותולה אותה כשהוא בתוכה, על ענף עץ גבוה, ביום סופה וקור!"
ובפברואר 2019 כתבתי:-
"כשבריון גילה מטמון
על תאוותו הבלתי מתפשרת של דון בריון, כבר סיפרתי.
הוא לא אוהב שנותנים לו גרבים במתנה. זה פוגע ביוקרת ה – ש"ג (ע"ע שודד גרבים) ועל כן הוא מתעקש לגנוב. הוא חומס אותן מנעלים, והוא חומס אותן מהדרגש, הוא לא סתם ש"ג הוא מאסטר ש"ג. לא אחת אנחנו מוצאים את עצמנו רודפים אחר הבריון בניסיון נואש להציל גור גרב שהוא חמס מאמא שלו – שנחה בשלווה ולא ידעה מה מחכה לה.
לא אחת אנחנו מוצאים את עצמנו מלקטים גרביים עזובות שמוטלות במיטה שלו.
הבריון למד. ראשית למד, שאם הוא לא רוצה שננהג בו מנהג דון ונשדוד ממנו חזרה את הגרב ששדד, הוא צריך להחביא אותה טוב טוב.
לקח זמן, ומעקבים סודיים אחר הבריון, כדי לגלות שהוא מרים את מזרון המיטה הקטנה שלו, מחביא שם את הטרף התורן ומניח את המזרון חזרה.
מרגע שגילינו את סליק הגרביים הסודי של הדון, היה מוחו עסוק בתחבולות, איך בכל זאת ממשיכים לחמוס גרבים. והוא גילה!
הוא גילה את סלסלת הגרביים בארון שלנו. רגע אחד שהארון פתוח, ותשומת הלב שלנו לא במקום, וצמד גרבים מגולגלים לתפארה, נחטף מעריסתו הנוחה שבארון הבגדים.
כשבריון גילה מטמון, צריך לזכור שבעתיים – לסגור את הארון. שודד הגרביים"
חולה אבל...
אמא שלי הייתה חולה. אבל התעקשה במשך תקופה ארוכה מאד להיות זו שמטיילת עם דון.
בשנתיים האחרונות חששה שתהיה נאלצת להיפרד מדון מאחר וכבר לא עמדה נשימתה בטיולים בפארק שלמרגלות דירתה. היא עוד התעקשה פה ושם לרדת לטייל אתו אבל כוחותיה הלכו ונעלמו.
חיפשנו מתנדבים, וגם מצאנו פלאית אחת, אבל גם מתנדבים לא יכולים להגיע יום יום מספר פעמים ביום.
התחלנו, אוריאל ואני, מגיעים לנס ציונה יום יום שלוש פעמים ביום, על מנת להוריד את הברנש הקופצני, ובלבד שלא נאלצים יהיו להיפרד. כבר אז, מבלי שאוריאל ואני נהלנו שיחה או דיון בנושא, היה לנו ברור שיבוא יום בו דון יעבור לגור איתנו. על החששות שהיו, עוד אספר.
אמא מספרת סיפורי פארק
5 במאי 2013
"שניים מסיפורי הפארק של דון קאמילו, ושניהם טריים מהיום.
סיפור ראשון. דון ואני מטיילים בפארק, ודון עסוק בסיור כתובות. הוא צריך לדעת מי היה כאן לפניו, למה, ואם זה חבר שלו, או מכר, או חלילה כלב עוין. ואנחנו מטיילים בחלקים החוליים של הפארק ומשאירים את המדרכות לעוברי אורח נטולי זנב.
כשאנחנו ליד שיחי הגדר, מהלכים על המדרכה אמא עם תינוק בעגלה, ולצדה ילדה כבת 3 ש' וילד כבן 6, והאמא מדברת – לא בעברית – כאילו אל התינוק, אבל הילד בן ה-6 מרים ראש ומסתכל עלינו, מרים אבן מהעפר שליד המדרכה, ומידה אותה בדון.
האבן לא פגעה בו, כי קלטתי מיד את מטרת התנועה ומשכתי אותו, אבל אז האמא אמרה שוב משהו בשפתה, והילד הרים עוד אבן, ואני צעקתי שגם אני יכולה לזרוק אבנים. הם כנראה כן הבינו עברית. האמא עם העגלה והתינוק ושני הילדים נעלמו בשניות.
מישהו רוצה לשאול מאיין צומחת אלימות?
סיפור שני. המשכנו לטייל, נרגענו מתקרית האבנים, ודון קאמילו החל לבדוק את מצבת החתולים בפארק. דון והחתולים בפארק חברים טובים למדי, בשיטת כבדהו וחשדהו.
אם הוא פוגש חתול שלא מהקומונה הזו והוא נראה לו סימפטי, הוא מתעלם ממנו. אם החתול נראה ככובש שטחים בחיפוש טריטוריה, דון מגרש אותו.
הפגישה עם החתולים הזכירה לו שהוא רוצה פיפי, וכמו שניגש אל עץ והרים רגל, הגיע בריצה כלבלב קטן חמוד שנראה כמו כבשה קטנה. דון גמר עם העץ, הכבשה ניגש לעץ, הריח והשאיר את חותמו ליד חותמו של דון, והם החלו במשחק של קפיצות זה על זה, חפרו בחול, והתחרו מי יגיע אל איזה עץ. ואז דון הרטיב את העץ, והכבשה אחריו, ודון ניגש לבדוק איך הריחות מסתדרים ביחד…. הרים ראש אל הכלב כבשה, עמד רגע והסתכל בו, ואז הסתובב ומשך אותי הביתה.
סנוב קטן. לא נאה לו להשתין עם הכלב כבשה על אותו עץ?"
יולי 2013
"דון קאמילו יוצא עכשיו אל היער הגדול שבפארק. הוא הולך אל הלא נודע. אין לדעת את מי יפגוש וכיצד תהיה-תתקיים-תסתיים הפגישה. החיים מלאי תעלומות, ולכן אנחנו יוצאים לבושים בהתאם, חמושים בשקיות ניילון, סנדלים לרגלי ורצועה לקולרו. אנחנו אמיצים, ואנחנו יוצאים…… עכשיו. אחלו לנו הצלחה ובילוי נעים."
יוני 2014
"אתמול הטמפרטורות איבדו שליטה על עצמן והמריאו לגבהים, ולכן המזגן שלי עבד כמעט כל היום במלוא העצמה, צינן מעט את האוויר, אבל בעיקר ייבש אותו.
בסביבות 11.00 בליל אמש, החלו רוחות חזקות שגרשו את הטמפרטורות המטורפות, אבל לי זה כבר לא כל כך עזר. המזגן ייבש אותי מבפנים.
את הלילה ביליתי בכורסא ובין נים אחד לנים שני עשיתי תרגילי נשימה.
דון קאמילו הוכיח עצמו כג'נטלדוג מאין כמוהו והלך לאט, מבלי למשוך, אפילו כשראה מרחוק כלב אחר. וכל הזמן נראה כמשגיח עלי. עד שגמר לקרוא מיילים של כלבים אחרים ולהשאיר להם תשובות, ובסיום ענייניו, פנה לחזור הביתה.
ועכשיו, תרגילי נשימה ותרופות ותרגילי נשימה… וזה יסתדר בסוף.
כוס ראולין, לחיים"
בגינת הכלבים
כשעוד כוחה היה במתניה, הביאה את דון מספר פעמים לגינת הכלבים בה ביקרנו עם ג'יל.
אלה היו המפגשים הראשונים שלהם.
בתקופת אשפוזה שהה דון אצל אישה יקרה שדאגה לשגר צילומים שהראו כמה טוב לו.
ויהי ערב ויהי בוקר
ויהי ערב ויהי בוקר, ועוד טרם פטירתה החלטנו לנסות ולהביא את דון לסופ"ש. ידענו שזו תהיה ההזדמנות הראשונה להכניס כלב לטריטוריה של ג'יל ולראות את תגובתה. הודענו לאמי שבסוף השבוע הזה לא נגיע לבקרה, לצורך פיקוח ובקרה.
נשארתי עם דון למטה, אוריאל עלה והוריד את הג'יל ופצחנו בטיול משותף, בסופו עלינו יחד למעלה. לשמחתנו האינסופית, נכנסו יחדיו הביתה כאילו כך היו הדברים מעולם.
כשבראשי מהדהדות מילותיו של איש חכם ויודע דבר בשם יוסף טויטו, דאגתי מראש להפריד את כלי האוכל והמרבצים. יוסף אמר:- "מה שלא יהיה, את האוכל תפרידי כי על זה יהיו המריבות".
בראשית, קצת היה המום ולא כל כך אכל, אבל כמה ימים מאוחר יותר מצאתי את ג'יל אוכלת ואת דון לא מצאתי. מבט נוסף גילה לי שהוא עומד מתחתיה ואוכל יחד איתה, ממש מתחת ללועה הפעור מתוך צלחת האוכל שלה.
ליתר בטחון הקפדנו בהתחלה להרים את צלחות האוכל שלהם אחרי כל ארוחה, ועד יומם האחרון הן היו מופרדות, אבל הם לא הססו לאכול אחד מצלחתו של האחר יחד או לחוד.
כבר בשבת הרשינו לעצמינו להשאיר אותם לבד בבית ולנסוע לבקר.
מה ששלה - שלי!
חברים לנצח
החברות האמיצה בין שני אלה באה לידי ביטוי כבר בחודש שלאחריו, כשג'יל עברה ניתוח ולא הצליחה להירגע או להירדם.
אנחנו, ברוב סכלותנו, הרחקנו ממנה את דון "כדי שלא יפריע לה". ואז, החליט הבריון להמרות את פינו, ניגש אל ג'יל ונצמד אליה קרוב קרוב. ג'יל נשכבה, הוא נצמד עוד יותר וכך היא נרדמה.
הוא לא זז ממנה בארבע השעות שלאחר מכן. נשאר צמוד עד שקמה ועמדה על רגליה.
חודשיים לפני שהרדמנו את הצמד, דון פרכס תוך כדי טיול. כשהתעורר נראה היה שכל צדו הימני משותק. על הידיים העלה אוריאל את דון למעלה כשאנחנו בטוחים שנפרד ממנו למחרת.
אוריאל הניח את דון על המרבץ. דון היה כבר ער אבל במצב סחבתי. ג'יל, שכבר לא יכולה הייתה לעמוד יציב, נעמדה מולו והתחילה לקפץ ולהזמין אותו למשחק. קפצה ונפלה …עד שדון קם מרבצו וכמו שיכור, כשהוא מלווה על ידה וחוטמה צמוד אליו היטב, ניגש לכלי המים לשתות.
הסרטון שלפניכם מציג את הדקות אחרי ששתה והיא ממשיכה לנסות ולעודד אותו.
לפוסט הזה יש 12 תגובות
כל כך מרגש!
תודה
ניני, את כותבת ברגישות, הומור והמון אהבה, כפי שכל מכיריך ומוקיריך זוכים ממך. זכינו גם להכיר את ג'יל ודון ולראות את החברות האמיצה ביניהם, שזה היה נפלא בעינינו.
🙂 תודה. הם באמת היו נפלאים.
איזו אהבה יפה ממבט ראשון… וכמה יפה את כותבת.
זכיתם בהם והם זכו בכם וכעת זכו להנצחה מרגשת.
תודה. זכינו וכגודל הזכייה גודל הגעגוע.🌹
אוריאל ואת אנשים מדהימים.
מאד מאד ריגשת.
תודה רבה על תגובתך החמה🌹
ניני, ככ מרגש ועצוב ושמח, והכל ביחד. סיפורים של אהבה גדולה, לאנשים ולבעלי חיים. אמא שלך היתה מקסימה ולחשוב מישהו הרעיל את פנג זה לא אנושי. זה נוראי ככ! הסיפור על האהבה העזה בין ג'יל לדון הוא נפלא, והם קבלו אצלכם חיים נפלאים, שהלכו איתם עד לסופם. אני בטוחה שלמעלה יש איחוד מאושר.
תודה רבה, ציפי. כולי תקווה
כתבת כל כך מרגש ובדרכך המיוחדת וחלק מהדברים אני מכירה אישית. כל כך הרבה אהבה יש בסיפורים האלה ואת ואוריאל מדהימים. אוהבת אתכם מאד.
תודה רבה, אורנתי 🌹