כלבים בחיי נישואין
טוב, עניתי לאהבת חיי כשהציע לי נישואין אי שם במאה הקודמת, אתחתן אתך אבל תחת שני תנאים.
אני באה עם כלב וסיגריה. *חסכו לעצמכם את התגובות בדבר התנאי השני, זה הסיפור שלנו לא שלכם😋
"אתה יודע, זו עסקת חבילה עם כלב" אמר אבא שלי לאוריאל, כשזה סיפר להוריי בשפתו היפה והספרותית
"בקשתי את יד בתכם והיא נאותה". אוריאל ידע, ומתברר שרצה אותי מספיק כדי להסכים.
41 שנים אנחנו נשואים ומתוכן, במשך 40 שנים ועשרה חודשים בחברת כלבים.
רגע לפני שאספר לכם את סיפורי ג'יל, החלטתי לספר לכם בקצרה (קצר זה ענין יחסי) את סיפורם.
הוד
הוד היה מתנת יום ההולדת הנפלאה והמושלמת, שקבלתי בהגיעי לגיל 16.
לפניו, הייתה סמנתה.
אבא שלי הביא ארגז, הניח בחדרי ואמר "רצית כלב אז הבאתי לך את זה". הצצה אל תוך הארגז העמוק גלתה זוג אוזניים ארוכות, אף רוטט ו… בקיצור ארנבת. שנים אחר כך תיקנו אותי, ואמרו שגידלנו ארנבון ולא ארנבת. מבחינתנו, וגם מבחינת סמנתה, זה לא שינה, כי סמנתה הובאה בכלל על תקן כלב.
אמנם היה לה כלוב עצום בגודלו שסבי הכין עבורה, שם הייתה עושה את צרכיה, וכל לילה, לאחר שהחלפנו את יצועה נכנסת הייתה לישון בו, אך בשעות בהן היינו בבית, מתרוצצת הייתה מחוצה לו. קופצת על יושבי הבית ודוחפת את ראשה מתחת ליד בדרישה לגירוד הגון בין אזניה.
במשך שנתיים וחצי מילאה סמנתה את תפקיד הכלב כמיטב יכולתה הארנבונית.
לאחר מותה, הודעתי להוריי שאני מביאה הביתה חתול, הודעה שעשתה את הרושם הרצוי.
אבא שלי הודיע שהוא נכנע (אמי מעולם לא התנגדה לכלב בבית) ויהיה כלב.
כדי להוכיח לי שהוא אכן מתכוון לכך, רכש קולר ורצועה, אוכל כלבים, מזרן, חבל למשיכה וצעצוע מצפצף ואפילו אבקה נגד פרעושים..
רק הכלב היה חסר.
תגידי, איזה כלב את רוצה?
רציתי רועה גרמני. אחריו ברשימה היו בוקסר, דני ענק, ולברדור. זכיתי בהוד – קולי, שכלל לא היה ברשימה, אבל לפחות לא היה ארנבת.
חבר לעבודה סיפר לאבי על משפחה שעברה עם כלבת קולי מקיבוץ ליפו, הכלבה הורבעה, המליטה שגר גדול, ונותרו שני גורים, זכר ונקבה, שהם רוצים למסור. הורי העדיפו זכר. לי לא היה אכפת. לקח אותי ליפו וחזרתי עם גור כלבים בן ארבעה חודשים. כשהגענו הביתה, ברגע שפתחתי את דלת האוטו, קפץ מעל ראשי וברח.
דמיינו לכם נערה, רצה אחרי כלב חום וזועקת לעברם של עוברים ושבים, "תפסו את הכלב הזה".
בסוף, החליט הפושטק שהשתעשע בי מספיק, סב על עקביו וניגש אלי.
גרנו בקומה רביעית, ללא מעלית. היצור הפרוותי, שמעולם לא ראה מדרגות, התנגד בתוקף לבדוק את טיבן. כשאני חובקת אותו בין זרועותיי טיפסתי במעלה המדרגות.
מתנשמת ומתנשפת נכנסתי הביתה, הכרזתי בקול תכירו זה הוד, ורצנו לחדר האמבטיה למקלחת הראשונה.
זוכרים את החצר? הוד נשא את רובה על פרוותו. הבאתי הביתה כלב בגוונים ג'ינג'י וחום בהיר, מהמקלחת יצא כלב בשלושה צבעים. ג'ינג'י, לבן בוהק ושחור.
רצונו של כלב
כבר בראשית ימיו בבתינו ברור היה שרצונו של אדם כבודו, אך רצונו של כלב קודם.
כשדפקו בדלת היה רץ, קופץ על הידית ופותח אותה. העובדה שהדלת נפתחה פנימה לא בלבלה אותו, אבל כן בלבלה את אלה שעומדים היו מאחוריה. אם בא היה אורח ותולה מעילו על המתלה, לא יכול היה לקבלו בחזרה, אלא אם כן אנחנו הגשנו לו אותו.
בימי קדם היו טלפונים עם חוגה, שפופרת כבדה וצלצול מעצבן. אם נשמעו יותר משלושה צלצולים, בצלצול הרביעי היה הוד אץ רץ, מעיף את השפופרת מעל כנה ונובח לתוכה. צריכים הייתם לשמוע את סבתי ז"ל כשהיא זו שהייתה מעבר לקו, וזה קרה.
כשהיו לי התקפי מגרנה, נעמד היה מעלי ומלקק במשך דקות ארוכות את רקותיי.
כולנו, בלי יוצא מן הכלל, היינו מטורפים על הוד מלכותו.
מולנו התגורר שכן שרכש במיטב כספו קולי גזעי. הוא בז לעובדה שהוד נטול תעודות וסח בגאווה לאבי "הכלב שלי – הוא כלב להרבעה" אבא שלי מיהר לענות לו "ושלנו הוא כלב לחמישה!"
לא, אל תחשדו בו שלא הבין. הוא סתם לא סבל את השכן הזה וכן אהב משחקי לשון.
אם אוריאל מניח היה יד על ברכי – היה מעיף אותה עם חוטמו
עוברים דירה - לוקחים זכרונות, כלב וסיגריה
כשנישאנו עבר הוד לגור אתנו. מהר מאד שמנו לב שהוא מתנהג מוזר. מאחר ואכל, שתה, עשה צרכיו והשתובב כסדר, חשבנו שהוא מתגעגע אל משפחתי ואל הסביבה המוכרת בה גדל, והחזרנו אותו אליהם.
לאחר חודשים ספורים התגלה גוש בצווארו. הוד אובחן עם לימפומה, עבר כמה טיפולי כימו שלא עזרו ומת מסרטן חצי שנה אחרי נישואינו.
בן שבע וחצי.
שבר.
הוד היה הכלב של חיי וג'יל הייתה כלבת חיי.
את כל אחד ואחת מהחיות שגידלתי אהבתי אהבה גדולה,
אבל השניים הללו היו משהו אחר. משהו מיוחד במינו.
בל
לאחר מותו של הוד, המליטה כלבה של חברה שמונה גורים. היא הזמינה אותנו לבוא ולבחור כל גור שנרצה. אז בחרתי.
אילו רק הייתי חכמה, נחסכים היו מאתנו כאבי לב ופחדים רבים מספור, לצד הפסדים כספיים רבים.
אילו הייתי חכמה, מפסידים היינו אחת עשרה שנים וחצי בחברתה של בת כלבים מיוחדת מאד.
אין חרטות.
בחרתי את הגורה הדחויה, שגודלה היה כמחצית מגודלם של הגורים האחרים בשגר. זו שאמא שלה סירבה להניק. לא התעכבתי לחשוב כמה חכמה אמא טבע, שיודעת טוב יותר ממני.
לגורה הזערורית היו שלוש שיערות לבנות בקצה הזנב והיא דידתה ישירות אלי. אתם מבינים? דחויה או לא, היא ידעה מה טוב בשבילה.
מתוך השגר הזה, בל הייתה זו שהאריכה ימים יותר מכולם.
לא בלי שהעבירה אותנו כמה מדורי גהינום.
מהר מאד התברר שהיא עיוורת. הווטרינר אליו הלכנו המליץ להרדים. "זהו פיגור משמעותי בהתפתחות והיא לא תראה אף פעם". הבטנו אוריאל ואני זה בזו ולקחנו אותה משם. היא, הרי לא יודעת שהיא צריכה לראות, נכון? היא תלמד להסתדר.
הגענו הביתה והצמדנו את כל הרהיטים והמכשולים שניתן היה לקירות, כדי שלא תתקל בהם.
ואז גילינו שהיא כל הזמן פורקת אברים. הווטרינר שוב אמר להרדים, כי זו רככת קשה ומסכנת חיים. הלכנו לווטרינר אחר. דווקא היה לו טיפול שעלה לנו כספים רבים. על המקרר עמדו קופסאות כדורים מכדורים שונים ואנחנו במשך חודשים רבים, התקיימנו על לחם וגבינה לבנה.
כשהוריי היו באים לבקר, שמנו במקרר סירים ריקים, למקרה ויפתחו אותו, שיחשבו שיש שם אוכל.
לרככת לקח זמן, אבל הראינו לה מה זה.
כשחזרנו מבית החולים עם איילת בכורתנו, הגשתי אותה לבל. בל נרתעה לרגע ואז ניגשה, רחרחה ואיילת הפכה להיות שלה. כך עשינו גם חמש שנים וחצי מאוחר יותר עם עופר.
כשבל הייתה בת כשישה חודשים, שמתי לב שהיא פוסעת לעבר כד מסוים שהיה צמוד לקיר.
פסיעה בוטחת. היא התחילה לראות, אבל בקמצנות. התברר שהיא סובלת מעיוורון לילה.
חתמנו חוזה עם רוטנברג ובכל הלילות כולם, דלקו בביתנו אורות.
כשאיילת הייתה חולה, הייתה זו בל שגררה אותי אל חדרה.
כשאיילת נעמדה, היא עשתה זאת בלול כשהיא אוחזת באזניה של בל. ובל לא זזה.
בל חלתה בפרוו וירוס כשהייתה בת 7. למרות שחוסנה את כל החיסונים.
היא הייתה מוכשרת ביותר והצליחה להדבק מאחד הכלבים, שבאופן תדיר זורקים היו לפתח דירתנו, כדי שנמצא להם בתים (מצאנו).
אשפזנו, נלחמנו ניצחנו. בל חלתה בקדחת קרציות – אשפזנו נלחמנו נצחנו
אזניה התנפחו, ונאלצו לנקז ואז לנתח. בפתאומיות גלתה רגישות למזון יבש והצליחה לעכל רק בשר הודו – אז קנינו, בשלנו, פרקנו…
ועוד צרות מצרות שונות. אבל בין צרה לרעותה היה העונג המושלם שבחברתה.
כשזורקים היו לה אבן, היא ידעה לזהות במדויק את המקום בו תנחת וחיכתה לה שם.
כשאיילת גורת האדם הייתה זוחלת למקום מסוכן, הייתה תופסת בחולצתה, מרימה אותה כמו חתולה את גורה, ומחזירה אותה בעדינות מופתית, למרכז השטיח.
כשלא הצלחתי להירדם, הייתה עולה לצדי נצמדת אלי, הייתי מניחה את ראשי על בטנה ונרדמת.
היא ישנה אתנו במיטה צמודה לכפות רגלינו. לא אחת קרה, שתנועה שלנו גרמה לה לצנוח מהמיטה לרצפה, אבל היא לא וויתרה.
היא הייתה יפה, מצחיקה נפלאה ואהובה.
בל הייתה אתנו 11 שנים וחצי ומתה במפתיע.
שני ילדינו נולדו לבית בו הייתה בל.
הם לא ידעו יום בלי כלבה לצדם. שתצחיק, תנחם, תקנה להם ביטחון.
שני ילדינו נולדו לבית בו הייתה כלבה ולמדו מהי חמלה.
נכון, האחריות על הטיפול בה מעולם לא הייתה שלהם.
אבל הם כן למדו וראו שתמיד יש מי שנזקק להם. ופתאום אין.
שבר.
מיפ
למרות שהבטחתי לעצמי שדי, שיותר אני לא רוצה או יכולה להתמודד עם כאב הפרידה, איילת ועופר לא התאוששו.
ברור היה שצריך כלב. פצחנו בחיפושים.
יום אחד התקשרה אמא שלי והודיעה לי שבמושב בני רא"ם יש איש שמחכה לנו. היא ראתה מודעה בעיתון על כלבה למסירה, התקשרה וסיפרה את סיפורה של בל והאיש אמר לה שיש לו יותר מכלבה אחת, ושנוכל לבחור איזו כלבה שנרצה.
רצנו ורכשנו רצועה וקולר, חטיפי חנופה כלביים ואוכל ונסענו.
פגשנו איש חרדי שאוסף אל חצרו כלבים וחתולים עזובים. אל חלקם הגיעה השמועה והתאספו שם בעצמם.
הוא היה לוקח לווטרינר, מטפל, שומר ומגן ואחת לכמה זמן – מוסר כלב או חתול לבית.
"אני מצווה להגן על כל ברואיו" אמר לי.
הכלבה שפורסמה למסירה הייתה מתוקה להפליא, אבל אוריאל ראה בין שיחים קוצניים, כלבה ג'ינג'ית עם אוזניים נופלות ארוכות ואמר לפנחס:- "אותה אני רוצה". ופנחס אמר – קח.
זחל אוריאל בין הקוצים, שלף אותה משם ואמר לילדים תכירו את מיפ. פנחס אמר שהוא חושב שהיא כבת חמישה חודשים. הווטרינר אמר שהיא עוד לא בת שלושה חודשים, עוד לא התחלפה אפילו שן אחת.
כלבה על כלונסאות – כך כינתה אותה אמי. ואבא שלי אמר "מיפ – כי היא מפעל הפיס"
טוויגי ג'ינג'ית שובבה, רצה מהר כמו הרוח (אחד מחלקי המישמש היה סלוקי).
הייתה עולה על כיסא ויושבת לצד האוכלים. אהבה לנסוע באוטו, מתיישבת לצדי, שולחת טלף ארוכה קדימה בכל פעם שהאטתי או עצרתי. כשאוריאל היה נכנס לאוטו הייתה בקלילות עוברת למושב האחורי ומשהתיישב הייתה מלקקת בשקדנות את אזנו השמאלית.
מיפ אהבה חתולים, ועזרה לנו לטפל בעדר החתולים שאימץ אותנו. החתולים מצדם נהנו מאד להצטרף לטיולים שלנו אתה, ולרוץ ולהסתתר מתחתיה, כשמגיע היה איזה דבר חתול זר ומאיים עליהם. יכולים היינו ממש לשמוע איך גרב, קפיץ או משיגע צועקים מתחתיה לבולפס הזר
"לא תתפוס אותנו – נה נה נה נה"
מיפ נהגה לישון בינינו. ממש חיכתה לרגע בו נעלה על יצוענו, ואז מדלגת ונשכבת בינינו.
בראשית על הבטן, אבל די מהר הייתה נשכבת על הצד, ומישהו מאתנו מוצא היה את עצמו ישן כשחצי גוף מחוץ למיטה
בסביבות גיל 15 התחילה לפתח בעיות בעמוד השדרה. אחת לכמה זמן קבלה סבב פרדניזון שהקל עליה.
בסביבות גיל 16 התחילה לאבד מעט ראייה ושמיעה. בסביבות גיל 17 הלך המצב והחמיר עד שיום אחד, והיא בערך בת 17 שנים וחצי, הבנו שהגיע הזמן לשחרר. הזמנו הביתה ווטרינרית, שתרדים אותה במקום המוכר והידוע. ליטפנו חיבקנו נפרדנו.
שבר.
פעם, מישהו חכם אמר לי
כלב, במקרה הטוב, כל 13 שנים – טרגדיה.
הילדים כבר לא היו ילדים. הפסקתי לחזור הביתה מהעבודה, עד שישוב אוריאל.
חיכיתי באוטו בחניה, נסעתי לחברות, עשיתי רונדלים עם האוטו, נסעתי לחוף הים. רק לא לחזור לבית שאין בו מיפ.
לא מסוגלת הייתי לאכול או לישון. ולא רציתי לעבור שוב את הכאב הזה.
ואז הגיעה ג'יל...
זו הייתה הרשומה השנייה בדפי ג'ילדון
הרשומה הפותחת של "דפי ג'ילדון" – סיפורו של דון קאמילו
את סיפוריה של הכלבה שחיכתה רק לי ברשומות הבאות:-
לפוסט הזה יש 2 תגובות
וואו, כמה כאב לב זה מביא איתו. וכמה אושר…
צודק, נעם גם וגם…