בלוגרים ותיקים באפלה – עזרת הקוראים מתבקשת
מה היא בכלל תעלומה?
תעלומה היא סוד. לטעמי, ברוב המקרים, גלוי למחצה. מפני שיש לי את התמונה, שהיא עצמה כבר מהווה הוכחה ומן הסתם יש בה, או בסביבתה, רמז זה או אחר. תעלומה עשויה להיות התרחשות, שאין לנו את הידע המספיק על מנת להסבירה, או שאולי היא באמת בלתי ניתנת להסבר. חידה, גם היא יכולה להיחשב לתעלומה, אבל לרוב נבחר להשתמש במילה חידה ולא נעניק לה את התואר המסקרן "תעלומה".
חידה:-
מהי המילה הכי ארוכה בעברית?
ממטרה
למה?
כי יש מטר בין האות הראשונה לאחרונה.
הרשומה הזו דנה בתעלומות סובייקטיביות, שאני מאמינה שיימצא מי שידע לפענח
לא אחת כשאנחנו בטיול, בארץ או בחו"ל, אנחנו נתקלים במבנים, סמלים, פסלים, גשרים ועוד, שאנחנו לא מוצאים לצדם שלט או דבר הסבר.
במקרה שלי, דבר כזה עלול להעבירני על דעתי, לגרום לי לשרוץ ימים ולילות, כדי למצוא פתרון.
לא, הלילות אינם כימים. צריך לשמור על שקט ויש להימנע מצווחת פתאום, כשמוצאים פתרון.
אני אחקור ואדוש וברוב המקרים אמצא משהו. לא תמיד את מה שחיפשתי או קיוויתי למצוא, אבל משהו יהיה שם.
כזה שלא אחת יספר לי סיפור אחר, שיתפוס אותי בהפתעה, כמו למשל אותה פעם שיצאתי לחפש בית כנסת ומצאתי עלילת דם. ויש מקרים בהם אני לא מצליחה לאתר את הפתרון לתעלומה.
כשבזיכרוני סיפוריהם המרתקים של חברי הבלוגרים בקריאה קודמת ל"פוסט הרגשות והתחושות" החלטתי לפנות אליהם שוב בבקשה שישתפו אותי בתעלומות, שאולי תבואנה על פתרונן בזכות הקוראים.
הייתה זו דלת של כנסייה, עם כיתוב בעברית, שעוררה את ההחלטה, ומאחר וכבר בפנייה שלי אל חברי זכיתי לפתרון תעלומת אותה הדלת, ייתכן ועד מהרה ימצאו פתרונות לחלק מהתעלומות שתופענה כאן.
הרשומה הזו אמורה הייתה לעלות בסוף אוקטובר.
קמו והתרגשו עלינו דברים מדברים שונים, כדרכם של ימי חיינו הימים וימי חיינו הלילות – והיא נדחתה.
מאחר ואנחנו עומדים לפתחה של שנה חדשה, ושנה חדשה תמיד יש בה מן התעלומה, הרי שאין כמו דלת שהפכה לתעלומה פתורה, כדי לסגור את זו שהולכת לדרכה ולפתוח לרווחה מרחב – כדי לקבל את פני הבאה.
התעלומה הראשונה
מגיעה מעינת הרשקו – בעלת הבלוג אלטר-נע-טיבה ואני בוחרת להתחיל בה מפני שהיא מדברת על תעלומה משלנו, מהארץ. וכך כותבת/שואלת עינת:-
עין ג'ונס – מעינות חמים ליד חמת גדר
נביעה של המעיינות החמים ממנה שואבים ומזרימים מים לחמת גדר. הנביעה החמה בעין ג’ונס היא חלק ממערכת נביעות תרמו-מינראליות, שממנה נובעים מים חמים וצלולים המועשרים במינרלים שונים כמו גופרית, מגנזיום ואפילו סידן.
הסורים בנו מעין חמאם סביב הנביעה הזו. מה שנותר ממנו הוא כמה בריכות, בתוך מבנים הרוסים, שניתן להיכנס אליהם ולשבת במים החמים והכל כך נעימים האלה שעושים טוב בלב ובגוף.
ליד המעיינות הללו בעומק סבך הצמחייה עומדים עצי פיקוס ענקיים, גשרים קטנים, צמחיה ירוקה ופורחת ושתי שורות של מבנים נטושים שהיו חדרי אירוח עם מרפסת קטנה בחזית.
קיים גם המבנה המרכזי שכנראה שימש כחדר האוכל של המתחם, עם חלונות ענק המשקיפים עמוק לתוך הסבך. על קירות חלק מהמבנים יצירות אומנות רחוב של כמה מהאומנים הכי הכי בארץ.
יצאתי לחפש מה זה המתחם הזה. של מי הוא היה, מי בנה אותו ומי השתמש בו. לא מצאתי. מה שכן מצאתי זה מידע על מלון פנסיון שיהיה שם בעבר: "מלון מרפא".
שרידי המלון הזה עדיין שם, כמה מטרים לפני המבנים של הבריכות וכיום הוא משמש את הצבא, כבסיס שמירה של מילואימניקים. על המלון הזה וההיסטוריה שלו יש שפע מידע ברשת. וגם תמונות.
יש אפילו שמועות שבזמן המנדט, כשהמלון היה פעיל וגם הרכבת לדמשק, המלון אירח ערבים עשירים מארצות שכנות ומומחים זרים ששירתו את צבא סוריה. אבל האם חדרי האירוח הללו שייכים לאותו מלון?
זה ממש לא נראה ככה.
הם גם מרוחקים מעט, הם בנויים בסגנון אדריכלי שונה לגמרי, יש שם כאמור מבנה שנראה כמו חדר אוכל ולפי המידע ברשת במלון מרפא היה גם חדר אוכל, משהו לא מסתדר בכלל.
אבל מה זה המקום הזה? לא מצאתי שום מידע. אולי למישהו מחובבי ההיסטוריה יש פתרון לתעלומה?
עוד על האזור תוכלו לקרא בפוסט " צל עץ תמר ואור ירח"
ואם חשקה נפשכם הנה עוד טיולים בצפון
התעלומה השניה
מגיעה מיואב גוש בעל הבלוג הצעיר "אבא מטייל סולו" וזה מה שיואב כתב
תעלומת המשחק בהודו
את הימים הראשונים שלי בהודו ביליתי בשנת 2005 ברחובות כלכתה ששוזרת בתוכה קסם, אוכלוסייה משכילה, עוני ולכלוך גם יחד. טיילתי עם בחור שהכרתי רק שבוע לפני כן, שלימים הפך לחבר נפש לכל החיים.
באחד הימים ביקרנו בגנים הבוטניים. לאחר הביקור הלכנו ברחוב ושמנו לב להתקהלות והתרחשות מסוימת מעבר לגבעה קטנה. מסוקרנים, התקרבנו, ולפני שהספקנו להגיד נמסטה היינו במרכזו של משחק מקומי מותח.
בעצם, לגמרי גנבנו את ההצגה.
המקומיים עודדו אותנו בהתלהבות להשתתף במשחק שבו קושרים לשחקן חבל מסביב לעיניים, ונותנים לו להחזיק בידו מקל. במרכז המגרש מניחים כד, כשהמטרה של השחקן היא להגיע אל הכד עם עיניים קשורות ולהפילו בעזרת המקל. אני הייתי ראשון ונחלתי כישלון חרוץ בהגעה אל הכד. חברי, לעומת זאת, הצליח להגיע אל הכד בעיניים קשורות ולהפילו כבר בניסיון הראשון! הקהל היה באקסטזה, ואני לא מגזים.
לא נעים לגלות, אבל מה שהם עד היום לא יודעים זה שככל הנראה בשל גובהו הרב ואפו הבולט, החבל לא נקשר בצורה מוצלחת סביב לעיניו, והוא הצליח להציץ ולראות את הדרך, ורק כך הצליח להגיע אל הכד.
מה שאנחנו לא יודעים עד היום זה מה פשר המשחק הזה, מדוע הוא עורר התלהבות כה גדולה, והאם יש לו היסטוריה או מסורת בתרבות ההודית, או שהוא "סתם" אלתור של טורניר שכונתי.
התעלומה נשארה אתנו עד היום. בתמונה, אפשר לראות אותי כושל בהגעה אל הכד. שימו לב לבני המשפחה בחלון בבית מעל שהצטופפו על מנת לחזות בפלא.
מאחר והבלוג הוא בלוג חדש, אין פוסט שמתאר את הטיול ההוא להודו, אבל בפוסט על כל הסיבות לטייל טיולי סולו, מצוי הסיפור הזה וסיפורים אחרים מטיולי סולו.
תעלומות ודמיון
לא אחת אנחנו מוצאים את עצמנו תוהים. היה, או חלמנו חלום?
הדמיון, שמתפתח לאורך חיי אדם החל מן הגיל הרך, הוא היכולת לייצר ולדמות אובייקטים ורעיונות בתודעה, בלי שהחושים באמת יהיו מעורבים בו. הוא יכול לבוא בין היתר, באמצעות סיפורים, משחקי תפקידים ויש לו את היכולת לאמץ אובייקטים אמתיים ולפתחם, או לראות בהם משהו אחר.
הדמיון המפותח הוא אחת התכונות הבולטות והנדרשות עבור מדענים, חוקרים, אומנים סופרים ומשוררים.
התעלומות השלישית והרביעית
לרחל לבון בעלת "הבלוג של לבון רחל קולומבוסית" יותר מתעלומה אחת.
1. תעלומת האנשים הניבטים אלינו מהאקרופוליס באתונה.
בשהותי באתונה בחרתי מלון שישקיף על האקרופוליס ואצפה עליו בכל שעות היום והלילה. הופתעתי מאד מהדמויות שניבטו אלי בחשכת הלילה למרגלות האקרופוליס. ראיתי את הפרופיל של גבר זקן כשראשו נוטה אל על וצוחק ובאותו הראש ראיתי דמות של איש שוכב פרקדן. כמו כן, באמצע ראיתי חצי פנים של אישה.
האם מישהו יצר פסלים מיוחדים באבן? או שמא הכל פרי דמיוני הפורה?
לא הצלחתי למצוא בכתובים פתרון לתעלומה.
עוד על הטיול של רחל ביוון תוכלו לקרוא כאן.
המלצות נוספות תוכלו לקרא ברשומה חמישה ימים באתונה
2. תעלומת הגשרים בזגוריה
ביקרתי במרכז ובצפון זגוריה וראיתי גשרים לאין ספור. כולם היו בעלי קשת אחת מקסימום שלוש. הגשרים נבנו בתקופה העותומנית ונועדו למעבר פרשים, אנשי צבא על מרכבותיהם וסחורות לתושבים.
כשנסעתי לזגוריה המזרחית גיליתי גשרים בעלי 4 או 5 קשתות בסגנון בנייה שונה לגמרי עם גרם מדרגות שמוביל לגשר. למרות שנבנו באותה תקופה של העותומנים.
מדוע הבנייה בצד המזרחי של זגוריה כה שונה מבחינה אדריכלית, מזו שבחבל המרכזי והצפוני. בתמונה הגשר בעל 5 הקשתות לעומת גשר בעל קשת אחת. אשמח מאד אם מישהו יצליח לשפוך אור על התעלומות.
עוד על הטיול במזרח זגוריה תוכלו לקרא בפוסט על "זגוריה המזרחית וחיפוש פטריות"
התעלומה החמישית
ינינה זסלבסקי, בעלת הבלוג "אפקים מטיילים" מספרת על תעלומה בפולין
מגן דוד בתחנת הרכבת של הצאר
"תראי, יש כאן מגן דוד!" מראה לי מלצר המסעדה תמונה קטנה התלויה על הקיר. אנחנו נמצאים במסעדה מפוארת ומסוגננת הממוקמת במבנה שהיה בעבר תחנת רכבת שנבנתה כדי לאפשר לצאר להגיע בנוחות אל ארמון הקיץ שלו, בביאלוביז'ה פולין. בתמונה מצולם הצאר ופמלייתו עומדים על מדרגות פביליון תחנת הרכבת. ועל עמודי הכניסה המסוגננים מצויים שני מגיני דוד גדולים.
הימים הם ימי תחילת המאה הקודמת, האנטישמיות נפוצה ברחבי הממלכה ואף הצאר ידוע כמי שאינו חובב יהודים. אז מה עושה שם מגן הדוד?
המלצר חשב שהצאר רצה לסמן כך את חסותו על היהודים, במקום אחר מצאתי סברה שמגן הדוד נבנה כהוקרה לבעלי המלאכה היהודים שהשתתפו בבניית התחנה. אבל בעיני שתי הסברות האלה קלושות מדי.
גם אני מצאתי את עצמי תוהה לפשרם של סמלי מגן הדוד במקומות שונים בעולם.
למשל מה עושה אחד מהם על כנסיית סנט יוהן, שנבנתה ב 1380 בברמן שבגרמניה, או בסירקוזה שבסיציליה על ארמון מונטאלטו שנבנה ב 1379 ואפילו על בית משטרה בטאורמינה.
תמיד סקרנה אותי אותה התרגשות קלה שמעורר בנו הסמל הזה, כשאנחנו מתיירים בארצות ניכר. כאן, בארץ חמדת אבות, נוכל לעבור על פניו אין ספור פעמים, מבלי להקדיש לנוכחותו ולו גם מבט מזווית העין.
על שום מה צצה אותה התרגשות-סקרנות? הצורך לחוש שייכות? למצוא הקשרים שונים בינינו לבין המקום בו אנחנו מתיירים? או דווקא אותו טלאי, שנאלצים היו היהודים לשאת כאות קלון, מעורר איזה רגש גאווה לאומי, גם אצל אותם שאינם דתיים. משל אנחנו היינו כאן. באנו, היינו והשארנו חותם?
מה הוא מגן הדוד? האם הוא "שלנו מהבית"?
הקסגרמה ביוונית, סקסגרמה בלטינית – כוכב בעל שש נקודות עם סמל שלפלי. בגיאומטריה, מדובר בסימון צורה שמגדירה אובייקט בעל צלעות "שטוחות" ותצורות קבועות. המונח הקסגרמה עצמו – משמש על פי רוב, רק לדמות הכוכב המורכבת משני משולשים שווי צלעות.
כנראה שכצורה גיאומטרית פשוטה, כמו למשל המשולש, הריבוע והעיגול -ההקסגרמה נוצרה על ידי עמים שונים מבלי שיהיה ביניהם קשר. היא למשל שימשה כסמל מנדלה "שטקונה", ששימש בתרבויות רבות, כסמל לתודעה עילאית ולקשר שבין האדם לאלוהיו ובין האדם לאישה. וניתן למצוא אותו במקדשים הינדיים קדומים.
יש הטוענים כי היא מייצגת את תרשים הכוכבים בעת משיחתו של דוד למלך ועל כן, אצל האסטרולוגים הוא מכונה "כוכב המלך"
ניתן למצוא את ההקסגרמה בצמידות לכוכבים וסימנים נוספים בפפירוסים עתיקים. אז, לא ניתנו לסמלים ולסימנים הללו שמות והשמות וההסברים התחילו להפציע אך ורק בימי הביניים.
היסטורית שימשה ההקסגרמה כמוטיב דקורטיבי , לדוגמא בימי הביניים על ידי המוסלמים ובכנסיות. אחת הדוגמאות העתיקות ביותר היא בכנסיה שנבנתה בשנת 1308, בעיר וינצ'סטר שבדרום מערב אנגליה (הייתה עיר הבירה של אנגליה לפני לונדון), אבל היא נמצאת על לא מעט כנסיות שנבנו לאורך השנים כולן ולא אחת מכנים אותה – "כוכב הבריאה".
בכנסיות מסוימות הוא מסמל את איחוד השמיים והארץ, באחרות כדי לסמל את מניין השליחים של ישו או את מניין שבטי ישראל, וכך מקשרים את זיקתו של ישו ליהדות.
במשך אלפי שנים, הסמל היהודי המובהק היה מנורת שבעת הקנים. עד היום היא משמשת כסמלה הרשמי של מדינת ישראל.
איך הפך מגן הדוד לסמל היהדות?
גם ביהדות, השימושים המוקדמים ביותר בהקסגרמה, היו בכלל דקורטיביים.
בתקופת ימי הביניים, מיסטיקנים יהודיים השתמשו בצורה כקמע, שמייחסים לו כוחות על לריפוי והגנה מפני רוחות רעות. רק לקראת סוף המאה ה 17 – בעקבות השתלבותם בקהילות נוצריות, החלו יהודים להשתמש בהקסגרמה כסמל דתי, כי הם היו זקוקים לסמל שיהווה "מקבילה" לסמליותו של הצלב.
הסברה היא שהקהילה היהודית בפראג הייתה הראשונה להשתמש בסמל כסמלה הרשמי והמוכר, כבר במאה ה – 14 לאחר שניתנה להם האפשרות לבחור לעצמם דגל או סמל.
למרות שישנן עדויות ארכיאולוגיות על אבן מבית כנסת בן המאה ה 4 בגליל, עליה תבליט מגן הדוד, גרשם שלום שכתב ספר סביב מגן הדוד "מגן-דוד תולדותיו של סמל" מספר שגם צלב הקרס הופיע כעיטור דקורטיבי בממצאים ארכיאולוגים שונים, ולא רק מגן הדוד. ושבעצם הייתה זו התנועה הציונית שתרה אחר סמל שלא יהיה מוכר כדתי, אבל כן מוכר דיו כדי לייצג אותם.
התעלומה השישית
אותה נקודה יהודית, כוונה את התעלומה של ענבל זק בעלת הבלוג "כבר אורזת" שמספרת על
תעלומה בבודפשט
בחופשה החורפית שלנו בבודפשט שהינו שבוע שלם במלון קוסמו ששוכן במבנה עתיק על מדרחוב ואצי אוצה, חדר האוכל של המלון היה מלא בריהוט עתיק, ניכר שהעיצוב שלו לא שונה או עודכן שנים רבות, דבר שלדעתי הוסיף לו המון חן ואווירה נוסטלגית.
ביום האחרון לטיול ירדנו, כבכל בוקר, אל חדר האוכל ואז גילינו שמאחורי ארון עץ עתיק יש חדרון קטן שמשמש היום כמחסן. מאחר ולמלצרית היה מאוד קשה לפתוח אותו הבנו שהוא לא נבנה במקור למטרה זו.
בשביל מה להחביא מזווה מאחורי ארון עץ כבד? המלצרית הצעירה לא ידעה לענות ולספר לנו מה היה שם בעבר.
במוחנו העמוס בסיפורי וסרטי שואה ומלחמות החדרון הזה נראה כמו מחבוא לאנשים בימים אפלים, אבל נשאר עבורנו כתעלומה.
בתמונה שצילמתי אפשר לראות את הארון כשהוא סגור אך ניתן לראות את סימני הפתיחה שלו חרוטים על רצפת העץ.
על החופשה של ענבל בבודפשט תוכלו לקרא בפוסט "בודפשט לובשת כריסמס"
והנה עוד המלצות לטיול בבודפשט
התעלומה השביעית
הפסל בברמן
בטיול שלנו לברמן התלהבתי עד מאד מכמות הפסלים הזרועים בה. סקרנותי עוררה אותי לתור ולחפש את תולדותיהם של כמה וכמה מהם, ולספר עליהם ברשומה שכתבתי.
אבל דווקא אחד, שעורר בי המון רגש, סרב לספר לי את תולדותיו. לפי כמות הבקבוקים שלמרגלותיו, הוא זוכה ללא מעט מבקרים ועדין שומר סוד.
בתמונה הדייג שצופה אל הים ומסרב לספר לי צפונותיו.
האם יש לאי מי מכם מושג?
התעלומה השמינית
התעלומה הבאה היא תעלומה של ליסיה היימס. ליסיה ואני חברות, וזו הזדמנות חגיגית ומרגשת להציג אותה לפניכם, מאחר ובקרוב ליסיה תפציע למספר ביקורים ב"מלון האורחים" של חמושה.
וזו התעלומה של ליסיה:-
תעלומה באיסטנבול
נתקלתי בכתובת זו כששוטטנו, אימי ואני, בשכונת ילדותה שלמרגלות מגדל גלטה (Galata) באיסטנבול.
שכונה עתיקה זו שנקראת kuledibi (תחתית המגדל) בפי המקומיים הייתה מאוכלסת ברובה ביהודים.
הכיתוב "אסאו חאן" עם "ס" מחוקה בעברית (מימין), תורכית עתיקה (באמצע) ולטינית (משמאל) משך את עיני מיד.
סביר להניח שהכתובת נכתבה הרבה לפני 1928, השנה בה מוסטפה כמאל אטאטורק "אבי התורכים" הכריז במסגרת הרפורמות המערביות שהנהיג, על שינוי האלפבית התורכי לאלפבית לטיני. אימי זוכרת שבמקום היה בניין ששכנו בו עסקים שונים, אך לא מעבר לכך. לבניינים מסוג זה קוראים בתורכית, גם היום, "חאן".
התעלומה במקור השם "אסאו (Asseo)" – האם זהו שם משפחה? האם מקור השם בעיסוק השוכנים בבנין?
הכתובת הצנועה הזאת מרגשת אותי מאוד. היא עדות לתקופה של רב תרבותיות שהתקיימה בשלום למרות תנאי מחייה צפופים וקשים, לא רק בתורכיה אלא בעולם כולו.
התעלומה שנפתרה
כזכור, את הרעיון לרשומה הזו הביאה לי דלת עלומה שפגשנו בדינאן. זו הייתה דלת של כנסייה ועליה כיתוב בעברית.
היא כבר לא תעלומה בזכותה של גברת בשם אודט יחזקאל, שבנצי גורן ונעה מרקוביץ הפנו אליה את השאלה.
פתרון תעלומת הדלת בכנסיית סן מלו שבדינאן
באדיבות אודט יחזקאל – בסוף המאה ה-15 גורלה של כנסיית סן מאלו של דינאן היה כגורל כנסיות אחרות לאורך ההיסטוריה, אשר נחרבו חלקית בשל התקפות או בשל שריפות אשר פרצו וכילו את המבנה או חלקו.
במקרה של כנסיית סן מאלו, אשר שימשה מקום מסתור ומקלט לנרדפים על ידי השלטונות הצרפתיים אשר איימו לכבוש את דינאן, הביא לכך כי מיד אחרי חג הפסחא של אותה שנה הדוכס ג'אן החליט להירתם לעזור לשקם את הכנסייה ועשה מגבית מאבירים ואנשי ממון מקומיים, בתמיכה של כנסיות שכנות אשר הסכימו להיפרד מחפצים יקרים אשר קיבלו בירושה – לטובת שיקום כנסיית דינאן.
כך נרתמו הערים אנג'ה ANGERS REIMS, שבעזרת הארכיבישוף של ריימס החליטו להקים את האגף אשר התמוטט והניחו את אבן הפינה כפי שמצוין על העמוד הצמוד לטרנספט, עליו נחרטו שמותיהם של התורמים.
הדבר עודד את המאמינים לתרום כל אחד את חלקו הצנוע לבנייה מחדש של האגף הניזוק. בין התורמים היו פועלים יהודים אשר התנדבו לתרום מכספם, ולמעשה תרמו חלק נכבד מאד, ואף התנדבו לעזור בעבודות השיקום. כאות תודה נחרט הפסוק מתוך ספר ויקרא הקשור ללויים וצויין בעברית ולא בלטינית כמקובל.
זו, חברים וחברות, הרשומה האחרונה בהחלט לשנת 2019
עם דלת שפתחה רשומה על תעלומות ותעלומתה באה על פתרונה, אני בוחרת לסיים אתכם את השנה ולפתוח דלתות חדשות לשנה האזרחית החדשה, שתבוא על כולנו לברכה.
איש איש עם הדלתות שיבחר לפתוח ועם הברכות בהן יבחר להתברך.
