לשוטט בין גבולות המגבלות
פעם, לפני שהחליטו להרחיב את בית הקברות הלא מאד רחוק מכאן, יוצאים היינו אוריאל ואני מידי סתיו וחורף, לגבעה קטנה לא רחוק מהבית, לא רחוק מבית הקברות, כדי לפגוש פרחים לרוב. היו שם תורמוסים וצבעוני המדבר, סביונים ולשון הפר. אפילו סיפרתי לכם על שברון הלב שחווינו כשהרסו אותה לטובת הרחבת בית הקברות הסמוך, ברשומה על גבעות הכורכר
שדה קטון ונטוש אחר, שמן הסתם ממתין בחיל ורעדה לכפות הדחפורים, המשיך לתת לנו ולו גם מעט עונג של טבע, בדרכו המעט יותר צנועה, אך משמחת.
יש מה לראות בראשון לציון
אפילו הקדשתי לה, לעיר מגורי, כמה וכמה רשומות.
אבל המרחבים הפתוחים רוויי הטבע והחיות שבה, רחוקים מביתנו מרחק גדול יותר מאותו קילומטר תמוה אחד שהונחת, ללא כל היגיון, על פדחתנו.
מרחבים פתוחים וטבע, פריחה לעת חורף, ירוק ושלוליות מזדמנות,
הם מקור לבריאות נפשית ושמחה לכל אחד.
הליכה באוויר הפתוח ולכידת סיפורים מזדמנים, הם מקור עוצמה עבורי.
קילומטר
החלטנו לשים פרצופינו במסכותינו, להפקיר כיסנו הדל לטובת קלגסי המדינה ונפשנו בכפינו, ולעבור (במעט) את "תחום המושב" הלא הגיוני שהושת עלינו.
בתוך תחום המושב מנצנץ לו כוכב בשם "ספורט יחידני". מותר להרחיק מעבר לאותו קילומטר.
אימצנו.
העובדה שלאחרונה התחלנו להראות לנכדנו הקט את תכנית המופת "בלי סודות", העניקה לי רעיון לגבי התשובה הניצחת שאתן לכל דבר פקח, והיה ויזדמן:-
יחיד – אני
יחיד – אני
יחידני – יחידני.
מה? לא טוב לכם "א" שותקת ונחבאת אל הכלים?
אפשר כמובן, כדי להקפיד בכבוד השפה והתכנית, להעצים את שמו של דני זה או אחר:-
יחי – דני
יחי – דני
יחידני – יחידני.
אפשר כמובן תמיד לענות, בפרצוף תם ונחבא אל מסיכה, שבקו אווירי הלכנו הרבה פחות.
א. זו עובדה
ב. רוב מקבלי ההחלטות נפוחים מחשיבות עצמית, וכך הם מרחפים על פני תהום.
הם בוודאי לא ירגישו מחסור באויר שנשמנו על קוויו הדמיוניים.
אז "יצאנו לדרך קרסול וגם ברך..."
ראינו את יערות הבתים והגדרות שצומחים מכל עבר, נכנסנו לחורשת אקליפטוס לצד בית הקברות הצבאי, ומצאנו את מקור החסידה.
המשכנו לכיוון שדה תפוחי האדמה שלצד הכביש העוקף , כמה יפים תלמים, ערוגות ושילובי הצבעים של אדמה ושמיים מנוקדי עננים.
עץ בודד מספר סיפור
עץ בריחוק חברתי. שמתי לב שמתקרבת אליו דמות, שלרגע תציל אותו מבדידותו המזהרת.
כמעט לא נראו אנשים ברחובות. כמעט ולא חלפו מכוניות.
אווירת יום כיפור.
בחרנו ללכת בדרכי העפר שלצד הכביש, כי רצינו ירוק ופרחים.
שנה אבודה ללא כפרות
והתמונות מספרות.
עיני שלי, מוצאות תמיד בכל תמונה סיפור. בכל פינה משהו קורא לי.
אם תעברו על הצילומים, על חלקם תוכלו לראות את ראשיתו של הסיפור שסיפרו לי.
האם גם אתם מצלמים סיפורים? האם מצאתם לצילומיי סיפור אחר משלי?
