השאיפה לחיים בפריחה
ישנו יופי לתל אביב בגשם שאני לא מכירה במקומות אחרים. יש לה שקט כזה ברחובות לא רחובות. של תום שעדיין משוטט לו במעין מעטפת של קסם אורבני מכוער ויפה בו-זמנית. האפרוריות של השמיים מול כחול כסוף של ים כועס.
ברחוב פנקס היה היו שני בניינים ישנים ורעועים שראו ימים טובים יותר. בין בניינים מתפוררים מוצאים סיפורים.
היופי בין שני הבניינים האלה הוא תמציתה של תל אביב של פעם עם תל אביב של היום. לא תמצאו כאן עתיקות מהעת העתיקה עם סיפורים היסטוריים. גם לא סיפורי גבורה של חלוצים ומלח הארץ, אבל כן סיפור גבורה של עץ אחד.
אין כאן אטרקציות גדולות, אבל יש כאן חתולים. גם לא גן עם שיחים מפוארים בצורת ברבור (משום מה). אבל כן את הפרחים הכי הכי יפים ואהובים. אין פה יצירות אמנות. אבל יש פתרונות יצירתיים של דורות העבר.
הגעתי לכאן דיי במקרה. אחרי חיפושים אחר פסיכולוג, מצאתי אותו והכניסה לקליניקה שלו למעשה היתה פה. לעיתים הייתי מקדימה ומחכה כאן. התחושה הראשונית בו הפיגה את החששות המלווים כל אדם בדרכו לטיפול ומאותו רגע הפך לחלק פלאי בשגרה השבועית שלי.
בגשם התל אביבי, ששובה אותי בכל פעם מחדש באהבה לעיר המכוערת-יפה הזו, התאהבתי במקום הזה עד עמקי נשמתי.
במבט ראשון
אני יודעת מה אתם חושבים. הגבה מורמת, הראש מוטה לצד "מה?! זה המקום המופלא כל כך?!" והתשובה היא כן. בחלל הקטן והמופלא הזה יש יופי כל כך מיוחד. נכון, זה נראה כמו מעבר בין ביניינים ישנים, מקום מוזנח מאד, רטוב, קר.
אבל יש פה קסם. החל מהסימפוניה של הטיפות נופלות בין העצים על המשטחים השונים, ריח האדמה הרטובה, הניגודיות בין האור החם לאפרוריות של החוץ והגוונים הבוהקים של הירוק.
יצירת האמנות בצורך פלונטר בלתי פתיר של כבלים העוברים מקומה לקומה, מבניין לבניין. מישהו ידע מה הוא עושה. או שלא (או שכן?). מבוך שמספר על שכנות טובה, על שיתוף, על אלתורים על גבי אלתורים. אולי על "דפיקה" קלה של המערכת ועל המון נחישות.
עץ אחד – סיפור גבורה
הבטחתי לכם סיפור של גבורה. העץ משמאל, כנראה ראה הרבה בחייו. גדר מתכת חתכה ופצעה אותו. כי בני אדם, הם לא יצור נחמד. העץ לא ויתר. הפצע נותר, אך העץ בגבורה ששמורה רק לעצים, סגר את הפצע על הגדר ובלע את החלק שפצע אותו כחלק ממנו. בהיתי בעץ הזה אין ספור פעמים. העברתי את יד על המקום שעוטף את המתכת הקרה. אגדה שהיתה באמת.
סיפור אהבה
נכון אין פה אטרקציות נוצצות, אבל הבטחתי חתולים.
מגדל אייפל מאד רחוק מפה, אבל סיפורי אהבה מהסרטים, ישנם. תל אביב, כמו תל אביב, משופעת חתולים ומשופעת באנשים שאוהבים אותם. את החתיך שבתמונה פגשתי ליד אחד הפחים. קראתי לו והוא בא. מאותו רגע, הפך היצור הפלאי לחלק הכרחי בשבוע. גירודי בטן בשפע, כרבולים, גרגורים, משחקים. האהבה פרחה.
כמו בכל סיפור אהבה טוב, ישנו רגע בסיפור של אי וודאות. כך הגיע שבוע בו לא מצאתי אותו, ועוד שבוע ועוד אחד. רגשות אשם הגיעו כמובן. אותן רגשות שיש לכל בעלי החתולים והכלבים עם הרצון להציל ולתת בית אוהב וחם לכולם. אבל כאן מגיע סיפור האהבה שלנו לקטרזיס עם מציאת הפתק הזה.
נכון, זו לא הצעת נישואין על האייפל. זה לא זוג אוהב על רקע נופים אקזוטיים.
אבל תודו שזה סיפור האהבה הכי יפה שקראתם על האהבה שפרחה בין שני בניינים מתפוררים.
פאר היצירה
גני ורסאי מרשימים באופן לא רגיל. גני קיו הם מקום של אושר בשבילי. אבל את הפרחים הכי יפים מצאתי כאן. הפרא האורבני פוגש צמחיה מתורבתת עם המון המון אהבה של אדם אחד ורבדים רבדים של צמחיה ופריחה שמספרת היסטוריה קצרה ומודרנית של שני בניינים מתפוררים.
השאיפה לחיים בפריחה
תרגום מאד קלוקל מהכתוב על העציץ האהוב כאן. אבל החלטתי להשאיר את התרגום כך. לא מושלם, מגומגם מעט, סדוק, טעון שיפור, חלוד. כמו העציץ בתמונה מוקף סורגים חלודים.
לצערי שני הבניינים המתפוררים אינם אתנו עוד. היסטוריה שהיתה – מתחלפת באחרת. אבל היופי הזה שעוטף אותי מנקודה קטנטונת , נשאר איתי. אני לא יודעת מה הביא אותי לשבת ולכתוב עליו. כנראה משהו בגשם התל אביבי הזה שגורם לי להתאהב בעיר הזו שוב ושוב ושוב.
הקסם שהיה
אני אשאיר אתכם עם דייר מקומי ובטיפות של גשם מופלא במקום של קסם שהיה.
