הסבתא של ה SMSסים
פעם, לפני המון שנים, היו מזכירות אלקטרוניות.
בכלל, פעם היו מכשירים שהיום אנשים יחסית צעירים יתנו בכם מבט תוהה ויחשבו שאתם איך להגיד בעדינות? בעצם, עדיף שלא נגיד. למה? כי גיליתי שפעם, לפני המון שנים, היו משתמשים במושגים כמו:-
"טרלללה" ו"לא בפורמה", שהיום כבר "לא במודה".
בכל מקרה, המזכירות האלקטרוניות הן הסבתות של המסרונים.
כדי שתשקלו מילים ותקצרו בדברים – הן שמו מגבלת זמן בסופה זוכים ללא הגרלה, לצפצוף עוכר עור תוף.
הן היו מחוברות למכשיר הטלפון הביתי. פעם, לפני המון שנים, היה כזה (לנו עוד יש).
היינו מקליטים הודעה לקלטת שהייתה בקרביה, מסמנים לה מספר צלצולים הגיוני, כדי שנספיק לענות לפניה אם אנחנו בבית, ושלא יצלצל יותר מידי כשלא התחשק לנו לענות.
אך עיקר תפקידה היה לענות – כשאנחנו לא בבית.
היום נזכרתי במזכירה האלקטרונית שלנו, שאחת לכמה חודשים משנה הייתי את ההודעה שבקרביה. תמיד הקפדתי לציין את מספר הטלפון אליו הגיע המתקשר ולהזמין אותו להשתמש בזכותו להקליט פרץ מלל קצוב בזמן, שנקשיב לו בזמנינו החופשי.
היא הייתה מאד סבלנית, המזכירה האלקטרונית שלנו.
היו שפתחו בהערה על טיבה של ההודעה.
היו אלה שפרק הזמן שהקציבה להם העמלנית האלקטרונית היה קצר למידות לשונם.
הם היו מתקשרים ברצף פעם אחר פעם, על מנת להשתמש בקולם הרדיופוני (או לא), ולהקליט דבר בשורתם.
היו שלא הקשיבו למספר הטלפון, אותו מדקלמת הייתי בראשית ההודעה, ומשאירים דבר מלל נזעם על משלוח שלא הגיע מאתנו (באמת לא שלחנו), על ביטול תור (שלא קבענו) ועוד.
היו כאלה, שלמרות שהבינו שטעו במספר חיכו לסוף ההודעה כדי להשאיר דבר קללה.
וכמובן שהיו הענייניים שהשאירו הודעה קצרה רק כדי שנדע שהם השתוקקו לשמוע את קולנו.
אני, אם אתם רוצים לדעת, על פי רוב הייתי משאירה למכריי הודעה לאמור:-
"היי זו אני, ביי"
לרשמיים לא השארתי הודעה.
בכל מקרה הם מגיעים מבושמים וענובים למשרדם ושניה אחרי שהם עושים פיפי ומכינים לעצמם כוס תה כהכנה לפיפי הבא, הם לוחצים על כפתור ה"מחק" (Delete).
תום עידן
כשהגיע הניידים, שאפשרו לכל דורש להתקשר ולקשקש, הוספתי את מספרי הניידים שלנו להודעה. מספר ההודעות שהושארו הלך והתמעט עד שכמעט נעלם.
אז החלו גולשות אל בין קרביה של מזכירתנו הנאמנה, שלל הודעות פרסומת, בכמויות שהלכו וצמחו וכמעט והשתוו לניירת הדוחה, שמילאה את תיבות הדואר שבכניסה לבניין.
ככל שעלה מספר התשפוכות הפרסומיות, עלה מדד העצבנת היומית והוחלט לנתק את הגברת ממקור החיים.
מה נזכרת עכשיו?
למה נזכרתי בזה פתאום? כי פעם, מאכילה הייתי את הבלוג מידי שבוע בדבר רשומה זו או אחרת, וכשהגיע סופה של שנה – כתבתי רשומה לקראת זו שתבוא אחריה.
השנה, מסיבות שונות המעטתי להעלות לבלוג רשומות, והגעתי למסקנה שגם לסוף השנה אין לי מה לכתוב.
ואז נזכרתי בהודעה שבילתה את הזמן הארוך ביותר על המזכירה האלקטרונית שלנו:-
שלום, הגעתם ל..(מספר)…..
אהלן חבר'ה, מה העניינים
אנחנו לא בבית, אתם בטח מבינים
שיצאנו לעבוד, או לשוח בשדות
הודעות לכן השאירו כאן
מיד בתום האות…
החלטתי להשאיר הודעה.
על הנייר לא נשמעים האותות הצורמים של תום זמן הפטפטת הדיבורית ויכולתי להאריך.
תום האות, תום השנה.
אני לא יודעת מה תביא אתה השנה הבאה, במיוחד לאור העובדה שהשנים האחרונות הביאו אתן בעיקר רעות חולות. אולי היא תחליט להתנהג יפה.
ואולי, עם קצת מזל מידידים, היא תחליט להיראות כמו הבת של השכנים.
פינת "הידעת?.."
"נראית כמו הבת של השכן" הוא ביטוי, שמטרתו להגדיר מי שלא נראה יוצא דופן.
רגיל בתכלית. לא מלוח לא מתוק, לא חלב ולא בשר. פרווה, הבנתם כבר. כזהו מספר הטלפון הקווי בביתנו.
מספר השיחות ההזויות להן זוכה היה בשבוע אחד, יכול היה למלא דפיה של אנציקלופדיה!
אה, אתם לא יודעים מה זה. אז ספר! מה זאת אומרת " מה זה ספר"?
זה כזה שיש בו דפים, בין שני צדי כריכה עליה שם של סופרת או סופר.
לא, לא סופר של שופינג (מנסה להתאקלם באינגלוש העברית).
פנקס!
לא מסבירה לכם מה זה, תשאלו את ה "סמארטפון" שלכם, אני מתחילה בסיפור.
סמטת החרשפים
הטלפון מצלצל:-
שומעת?
על פי רוב, כן.
זה שאול. עוד כמה דקות אני מגיע לראות את הדירה. חכי לי שם.
אני חוששת שטעית במספר.
חייבת להפסיק להשתמש במשפט הזה. בכל פעם מחדש הוא מפיל עלי מוטציה אחרת.
אולי אם אמהר ואפלוט:- "הגעת למשרדי מס הכנסה או חברה קדישא" הם יסגרו לבד?
הפעם, היה מאוחר מידי. שאול התעצבן.
תקשיבי! (הוא פקד) אני המתווך שפנית אליו. יש לי עכשיו זמן לבוא לראות את הדירה, ואת אל תגידי לי טעות וחכי במקום. אני מספיק ברור?!
איזה איש חמוד חשבתי בלבי, הייתי תולה אותו כשאטב אוחז היטב באשכיו!
התעצבנתי😡
לא רק כי לא פניתי לשום כלום שאול, או דבר מתווך זה או אחר, ושאין לנו כוונה למכור את דירתנו, אלא בעיקר כי אני שונאת כשפוקדים עלי "תקשיבי"!
המילה "תקשיבי" גורמת לאוזני השומעת להזדקף ולקצות עצביי לומר שירה.
תיבולה של ה"תקשיבי" בפרורי "ברור" מקשיחים את שרירי השכמות, ועיניי יורקות אש
תקשיבי אתה בעצמך שמואל, אמרתי
שאול
הוא תיקן אותי, אבל אני התעקשתי.
תקשיבי אתה בעצמך שמואל, אתה התקשרת אלי ואני אחליט איך לקרא לך.
שמואל לא התבלבל.
את התקשרת אלי. התקשרת ואמרת שאת רוצה למכור את הדירה, תגידי לי עכשיו בפנים ששינית את דעתך. מעצבן, אבל קורה. אני לא מסכים שתתחילי לקרא לי בשמות ולהגיד שאני טועה. במיוחד שאני יודע שאני לא. מספר הטלפון שלך הוא….
ספרה אומללה אחת, במספר אותו דקלם, שונה הייתה ממספר הטלפון שלנו.
ניסיתי להיות אדיבה ועניינית ועניתי לברנש ש:-
"לא. זה לא מספר הטלפון שלי."
אדיבותי לא הרשימה את שאול השמואלי, שהתעצבן עוד יותר, ובפרץ אינטליגנציה מרהיב פלט:-
אם זה לא הטלפון שלך, איך ענית? את חושבת, שאני סתום?
נפלט לי "כן". ברח נו.
שאול הודיע לי שלא מעניין אותו כלום. הוא מגיע לראות את הדירה והוא זה שימכור אותה בשבילי כי אם לא… קטעתי אותו ושאלתי בידידותיות אם יש לו את כתובתי.
בדיוק בשביל זה התקשרתי, שתגידי לי מה הכתובת.
החלטתי להמשיך ולהיות מנומסת ואמרתי לו שהכתובת היא:-
סמטת החרשפים 22 פינת האספסת, הבניין הוורוד עם המרפסת.
המתוק אמר שהוא שם וויז ומגיע
התקשרתי למספר הטלפון עם הספרה השגויה על מנת להמליץ לבעליו לתור אחר מתווך אחר. הגברת שענתה התגלגלה מצחוק וסיפרה שלא פנתה למתווך ואין לה תכניות למכור את הדירה.
- שיחת הטלפון שלמעלה התנהלה, הועלתה על הכתב ופורסמה לראשונה ב 2018.
לפוסט הזה יש 4 תגובות
אחותי!!!😂😂😂😂😂😂😂😂
זה לא יפה להשאיר את הקוראים ככה
כשחצי תאוותם בידם…
ממתינה לעוד רשומות
גיברת, גיברת…איפה החייצי השייני?
חחחחח רציתי להתקיל אותך😉 כי מאיפה פתאום צץ הווייז….אבל סגרת את הפינה😃
שנה טובה ובריאה עם המון בשורות טובות שיעלו בהרבה על הרעות
🙂 תודה ואמן.