משק כנפי טליתות ונהמה מתגברת

מלחמת יום כיפור – שברי זכרון

גדלתי בבית חופשי לחלוטין. אבי ז"ל, גדל בבית דתי ושימר מנהגים. אחד מהם היה הליכה לבית הכנסת בימי שישי,
ערבי חגים וכמובן שביום הכיפורים.
אהבתי להתלוות אליו לבית הכנסת, כי אהבתי את השירה שבקעה ממנו.
אמי מצטרפת הייתה רק לשם שמיעת תפילת כל נדרי, אותה אהבה.

ביום הכיפורים אומרים תפילת יזכור. אותם שהוריהם בין החיים, לא אומרים את היזכור,
ואין להם מה לחפש בבית הכנסת לעת יזכור.
אבל אבא שלי הרשה לי להצטרף.

ואני לפתח בית הכנסת. פני אליו וגבי אל המדרגות. ולפתע נדמה היה שאני שומעת קול רכב מגיע מרחוק. לא הסבתי ראשי, כי משוכנעת הייתי שמדובר בדמיון, אבל מייד הצטרף קולו של רכב נוסף..
תוך רגע קצר אחד, פרצו עשרות גברים מבית הכנסת, טליתותיהם מתנופפות ונהמה חרישית אך ברורה, מלחמה.. מלחמה… מלחמה   מלחמה  ומרגע לרגע הנהמה עולה וגוברת, והם לא שמים לב שעל המדרגות עומדים אנשים וילדים ושהם גורפים אותם, חצי רומסים.

משק כנפי טלית ונהמה מתגברת.

זו הייתה הפעם האחרונה בה דרכה רגלי בבית כנסת, עד 2013 בבית הכנסת בבודפשט.
גם כיום, אלא אם כן אני תיירת, לוקחת אויר ומנתקת את עצמי ממי ומה שאני, קשה עד בלתי אפשרי עבורי, לדרוך בבית כנסת.
פעם,  אהבתי את השירה, היום אני שומעת נהמה. מלחמה מלחמה מלחמה.

צובעים פנסים ומכבים אורות, נייר דבק בשתי וערב על החלונות. כמו במלחמת ששת הימים.
אני זוכרת דאגה, לא זוכרת פחד. אבל במלחמת המפרץ, בכל פעם שהייתה נשמעת האזעקה, רצתי כרדופת אמוק, לכבות את האורות בבית.
יודעת שלא חייבים אבל אז, כבר הייתי אם ופחדתי. יש דברים שנשארים.
והשמועות. תלי תילים של שמועות.

קינה. (לאה נוי ברנט – אמא שלי)

הם היו הבנים, האבות האחים
שאמש התירו את כל הנדרים,
שעמדו בתפילה ולבם אל האור
ובקשו אלוהי, קדושתך לאגור

ולפניך עמדו בטלית עטויים
מבקשים סליחה, מחילה, כיפורים.
הדמעה בקולם באמרם "יזכור"
התחינה בלבם ששואה לא תחזור

אז פרצה אל השקט אל תוך הדממה
הקריאה אל הדגל, אל אש מלחמה.
כי כלתה הרעה מצפון ודרום
וחדלו כל העם מתפילות ומצום.

ועבר יום כיפור וחלף הסוכות
יום הדין עוד לא תם, עוד ידיך חותמות.
וחתמת למות, שביה וכאב
וקדיש על הבן – יאבל אב

כי אתה שבחרתנו בכל הדורות
לקדש את שמך לפני כל האומות,
שא עיניך אלינו, הבט בקברים
של אותם ילדים, בני עשרה, תלמידים.

הם היו כפרחים, לא היה בם כל חטא.
כה רכים ותמימים ויפים בני י"ח
שא אלינו עיניך עודנו כורעים
מול קברות הבנים, האבות האחים.
אלוהים.

בערב סוכות ימלאו 4 שנים ללכתה. זו דרכי שלי, לומר "יזכור"

ויקיפדיה:- "מפציץ הטופולב יצא מבסיסו בעומק מצרים וטס מעל לים התיכון לכוון מרכז הארץ. המפציץ שיגר שני טילי KSR-2 קלט וחזר לבסיסו במצרים. טיל אחד נפל לים, אך השני המשיך במסלולו לכיוון תל אביב. הטיל הופל על ידי מטוס מיראז' 3 ישראלי שהוזנק לעברו מול חופי דרום תל אביב. לא ידועה המטרה שתוכננה לטילים"…

היום, זה כבר נשמע כל כך ארכאי ותמוה. אבל לאורך שנים רבות, בערב יום הכיפורים, הייתי מכוונת את אחד ממכשירי הרדיו בבית, על גלים קצרים, לתחנת חדשות ממרחקים.
והוא היה פתוח חרישית לאורך כל יום הכיפורים. אין מצב, אין מצב שקול מנוע רכב ביום הכיפורים, יגלה לי. אני לא אופתע – אני אשמע ברדיו.

בכל ערב יום כיפור, בשידור האחרון לפני הדממת תחנות הרדיו, אני נצמדת ומקשיבה לכל מילה. כאילו אם אקשיב עד המילה האחרונה לא תעופפנה טליתות ולא ישמע קול נהמה.

עברו המון שנים. אני בת 60. היום אני לא חייבת לחפש תחנות רדיו זרות בגלים קצרים, אבל את השידור האחרון לפני דממת הרדיו, אני חייבת לשמוע.
מותר? מותר לספר שיש גם זיכרון טוב בתוך הזוועה ההיא?
הייתה אחדות. באמת. אנשים התנדבו ועשו ותרמו ונתנו. מלחמה מלכדת? אולי אז, במלחמות ההן. היום רוחות מלחמה מנשבות כאן מבית. נראה שאין יותר מקום לאחדות, אמפטיה והתלכדות.

וכמידי שנה אדליק נרות זיכרון, להורי ולנופלים במלחמה ההיא.
ואילו רק ידעתי להתפלל, או מאמינה הייתי שיש אל מי, הייתי מבקשת לנו מעט יותר אחדות והרבה פחות מלחמות.