הפוסט הזה וגם הפוסט הזה מוקדשים לזכרה של חברה שהייתה ואיננה עוד.
ארבע שנים של געגוע. לצחוק, לתבונה ולציניות המתפרצת ומלאת ההומור שלה. ולא מעטות הן הפעמים, גם היום, בהן נדמה לי שאני אפילו מצליחה לשמוע תגובה שלה לאירועים שונים שאני חווה.
מיצי שלי.
הכרתי אותה דרך פורום באינטרנט בו הכינוי שלה היה "מיצי שלנו" והפכנו להיות חברות בלב ובנפש.
מיצי הייתה תכשיטנית מוכשרת ורבת דמיון. מספיק אם אספר לכם שלעסק ולחנות שלה קראו:- "תכשיטים מכוערים" – כדי שתתחילו להבין את התשלובת המופלאה הזו של מעוף, כשרון והומור.
מחוץ לעולם האינטרנטי שמה היה אדית אבן – חן. והיא אכן הייתה אבן חן מיוחדת במינה.
עד יומה האחרון לנו, לאישי ולי היא לא הרשתה לקרא לה בשמה. אנחנו קראנו לה מיצי. היא אמרה שנשמע לה מוזר כשאני קוראת לה אדית. ולפעמים אני מצליחה להיות ממושמעת.
למיצי ולי היה חלום משותף – פירנצה. תכננו תכנון שובב שכזה:- לרכוש ארבעה כרטיסי טיסה ולהפתיע את ראול ואוריאל עם ההודעה שנוסעים. זה היה חלום שרקמנו יחד באהבה ובהמון צחוק והנאה.
היא אפילו תכננה שאני אעזור לה לבחור נעליים! רעיון משעשע שגרם לי לצחוק פרוע, בהתחשב בעובדה שלי יש בערך ארבעה זוגות נעלים ולמיצי היו 400.
ואז הסרטן ניצח.
היה ברור – מרגע שקבענו את הנסיעה הזו – שהפוסט על פירנצה הזה יהיה לזכרה.
גם שם, תוך כדי שוטטות ברחובותיה של פירנצה ובוודאי בכל פעם שראיתי חנות נעלים או חנות תכשיטים, שב ועלה בדמיוני קולה עם איזו אמירה משעשעת. היא הייתה אתנו.
אז מיצי, את שומעת? הנעלים שם לא משהו. (מה אני מבינה?) אבל ככל שיכולה הייתי להגשים את התוכנית שלנו – את היית אתנו. ואני תמיד זוכרת.
לפוסט הזה יש 2 תגובות
האם זו אדית ברוך לשעבר?
כן.