לא מרפסת ולא גינה
הרשומה הזו עוסקת בצמיחה דווקא. אף על פי כן ולמרות הכל.
על הצורך הבלתי נשלט כמעט, שיש לכל אדם, לעלה ירוק ומעט שמיים. לגוונים המיוחדים הללו שמקנים ולו גם מעט שלווה, אל תוך הימים הסוערים.
אחלוק אתכם את המוזיקה שאני אוהבת, את הירוק על גווניו ושותפיו, שאוריאל ואני הבאנו הביתה כדי לזכות ולו גם לעוד מעט נחת.
סגורים וחנוקים
עקב ביקורה של הקורונה, סגרו אותנו בבתים.
כפו עלינו ריחוק, הטילו עלינו גזירות וכבלים.
כופים עלינו לבעור בבתים. לבעבע בתוך החשש מפני העתיד ובבדידות מטלטלת.
הטבע והכלבים הם חבריו הטובים ביותר של האדם.
הכופים והמטילים נטלו לעצמם זכות להיות בני חורין כשהעם, שכל תפקידו לשלם מיסים למימון גחמותיהם וכסאותיהם, יסתגר, יתמוטט וישתוק.
ועד שלא יבוא השקט – לא יוותרו.
כמו צייד – שלא ירפה מגרון טרפו כל זמן שהוא עדיין נלחם על חייו, משמיע קול וזע באי נוחות.
לא רק כמשחק מילים הבאתי לכאן את להקת החונקים. דייב גרינפילד, קלידן הלהקה, הלך לעולמו בעקבות מחלת הקורונה והוא שהלחין את השיר שלמעלה.
סגר – קרנטינה
בתור אוהבת כלבים מושבעת, אני זוכרת שכבר כילדה, המילה קרנטינה הייתה בעיני אחת המילים המפחידות והנוראיות ביותר. לשם היו שולחים כלב שנשך, ל 10 ימים כדי לבודד אותו ולוודא שאין הוא חולה חלילה, בכלבת.
זהירות – שכן נושך
לפעמים מספיק סכסוך שכנים, כדי שהם יאיימו בפנייה לרשויות, שמצדן לא יכולות לקחת סיכון והן תאלצנה לחייב את בעליו להכניס את כלבו להסגר.
אני לא יודעת מה קורה היום בקרנטינות, אבל כשאני הייתי נערה, רוב הכלבים שהוכנסו להסגר, גם אם נכנסו בריאים – יצאו משם חולים. לא מעטות היו הפעמים בהן לא יצאו משם כלל.
במקרה שחווינו אנחנו, רק אחרי שסיפרנו לשכנים ה"נחמדים" שלנו שבתם תהייה נאלצת לקבל זריקות נגד כלבת, אם הכלב שלנו יכנס להסגר, הם הגיעו למסקנה שאולי כדאי להם לחפש דרך אחרת להציק.
אזהרותיהם של גדולי המומחים, בארץ ובעולם, שהסגר ימיט אסון כלכלי, נפשי ופיזי, לא גורמות לאדוני הארץ הזו לחפש דרך אחרת להציק.
כנראה שזה בגלל שהם כבר השתמשו בכל הרעיונות האחרים, כבר קודם…
סגר ומושבות המצורעים
מחלת הצרעת (שווה לקרוא) הביאה במהלך ההיסטוריה ליצירת מושבות מצורעים, כדי להבטיח את הרחקתם של החולים מהאנשים הבריאים.
מדינת ישראל הפכה מושבת מצורעים שלמה, שכוללת גם אנשים בריאים, כדי להרחיקם מתאבי השלטון והשררה ולהקל עליהם את המשך שלטונם. וגם כדי לאפשר למלחכי פנכתם להמשיך ולנהוג בארץ הזו כרצונם.
אל תטעו, אני לא מכחישת קורונה.
חבריי ומוקיריי גם ידעו לספר לכם שכבר בינואר, כשהחלו להגיע השמועות על עוללות קורי בסין, אנחנו החלטנו להדיר רגלינו, ככל שניתן, ממקומות הומי אדם.
משהו הריח לנו רע ובחרנו לקחת אחריות על עצמנו.
אני מדברת על החורבן וההרס שהסגר גורם, על הרמיסה ברגל גסה של כל מה שהכרנו וידענו. הפרטיות, המשפחתיות, הפרנסה.
חוסר החשק המופגן של ה"נבחרים" לתכנן מראש מהלכים, חוסר היכולת שלהם לגלות אכפתיות ואמפטיה כלפי הציבור שבחר בהם. הם, בעצלותם כי רבה המיטו על ראשנו שוד ושבר.
סגר
אי אפשר לצאת לטייל.
הקילומטר האחד שמותר, כבר נסקר. אין לי מה לספר עליו למעט העובדה שלאחרונה נפתחה בתחומו גלידה גולדה. לתהייתי באזניו של אישי, אלוף נעורי, על מה אכתוב – הוא הפנה מבט אל המקום שבשבועות האחרונים הסב לי אושר גדול. הגינה הביתית שייצרנו לנו.
סגר – ואין לי גינה ואין לי מרפסת
אני אוהבת את הבית שלנו. הוא נעים ונחמד לטעמי.
יש לי תחושה ברורה שהוא אוהב אותי בחזרה. למעט העובדה שעד עצם היום הזה ממש, אחרי כל כך הרבה שנים, הוא לא למד להתרחץ לבד, הוא באמת משתדל להנעים עלי את זמני.
אנחנו אוהבים ירוק, צמחים ופרחים. בכל טיול שלנו השתדלנו לבקר גם בגנים, ככל שרק התאפשר. זוכרת במיוחד את הגן הבוטני בהמבורג, שגילינו באקראי ומצאנו את עצמנו משוטטים בו יותר משלוש שעות. מרחפים בעולמות פלאיים.
שמורת הטבע הפרטית שלנו
סגר
אין לנו מרפסת ואין לנו גינה ולפעמים, גם קירות אוהבים, סוגרים עלינו.
לשבת על ספסל בגינה הציבורית נראה לי קצת מוקדם מידי.
לשבת בקרן רחוב על הברזלים נראה לי מאוחר מידי ויותר מכל זקוקה הייתי לעוד ירוק.
הפסנתר, שהיה תושב בביתנו משך שנים רבות, אך בשנים האחרונות עמד שותק ושימש כמעמד לעציצים, חזר לבעליו המקוריים. וכך זכיתי בשטח רצפה וקיר להם ייחלתי.
תמיד היו בביתנו שפע של עציצים בכל מיני גוונים, צורות וצבעים. חלקם חיים פה כבר שנים רבות, וחלקם הכריז פה ושם על פרישה. אבל תמיד היו פה עציצים – צמחים.
פשטנו על אתר של משתלה קרובה ועכשיו, פינת העבודה שלי מלאה בשתילים, שכל אחד ואחד מהם הועבר למיכל נאה משל עצמו. העמסנו על סורגי חלון חדר השינה עוד מספר שתילים ולאט לאט נוסיף עוד ועוד.. על מעקה חלון הסלון וכמובן על ארון המטבח.
הבית האהוב הזה יהיה ירוק ויפרח. ואם אי אפשר להדס בינות לירוק שמעליו שמי תכלת,
לפחות הקירות האהובים שלי (שחלקם אכן תכולים) זוכים להכניס קצת טבע – הביתה.
וכך, אני יושבת לי בינות לעציצים, עוברת על צילומים, מקשיבה למוזיקה, כותבת את מילותיי ומדמיינת שיש לנו גן ויש לנו באר ובקרוב גם נחזור לטייל.
ולסיכום – כמו תמיד בעת האחרונה
קורי החליטה להתנחל, למרות שניסיתי להתחנף אליה ולשכנע אותה ללכת מכאן.
זכרו לחבוש מסכות אולי אם כולנו נתחבא מאחוריהן, נצליח למגר אותה.
רק חישבו איזה מאמץ מחשבתי זה ידרוש מחבר הנבחרים, לחפש אחר תירוצים אחרים…
ושנהיה כולנו חזקים ובריאים.
לפוסט הזה יש 8 תגובות
מקסים!! תמונות מרהיבות וגן קסום עשיתם בבית??♀️ וגם קטעי המוסיקה עושים טוב בנשמה❤️??
🙂 תודה – החלטנו לעת עתה להמנע מממטרות.
מקסים ומשובב נפש. לי יש מרפסת אבל לצערי אני שונאת לטפל בעציצים…ככה זה אלוהים נותן אגוזים למי שאין שיניים??
פוסט שמחפש מעט אופטימיות במצב בלתי נסבל.
? תודה תמר, כמו שאני רואה את זה, העציצים הם שמטפלים בי 🙂 ההרגשה שסביבי יש ניצנים שפורחים ולא מתייחסים בכלל למה שקורה בחוץ, עושה לי טוב.
מקסים
הכלבלבים לא עושים נזקים ?
לא. הם רגילים. תמיד היו פה עציצים עכשיו פשוט יש יותר מהם מרוכזים 🙂
איזה כיפי הבית שלך עם כל הצמחיה הזאת מחיה את הנפש
🙂 תודה ויקי.