על הזמן
הרהורים על הזמן, איתותיו ואותותיו
אני כמעט בטוחה שזה התחיל אי שם בסביבות מרץ 2020 עם פריצתם של סגרי הקורונה. עד אז, יודעת הייתי לשער את מידות הזמן כמעט במדויק גם בלי להביט בשעון. ידעתי מהו התאריך בשנה ואפילו את ארבע רוחות השמיים זיהיתי וחשתי אינטואיטיבית. ופתאום, מתבלבלים לי הזמנים. גם רוחות השמיים אינן משתפות פעולה.
זה היה לפני שנה? שנתיים? אולי בכלל בעשור הקודם? אולי בכלל זה מהזמן האחרון ואני פשוט לא מודעת, לא זוכרת. הזמן מתעתע ועושה בי משחקים. הכל אני זוכרת, רק לא את הזמנים.
אבל את ה 7 באוקטובר והלאה, אני זוכרת ונושאת כצריבת אש על נשמתי.
מהו הזמן
ההתקדמות המתמשכת הבלתי מוגבלת של הקיום והאירועים בעבר, בהווה ובעתיד הנחשבים כמכלול.
למרות היותו של ה"זמן" מושג מופשט, השפעותיו מוחשיות ואינן ניתנות לשינוי. תקתוקו של שעון, ינקות עד בחרות, עונות השנה המתחלפות, השמחות, העצב, הדרכים בהן הלכנו, המשעולים אותם זנחנו, הזמן משאיר בנו את אותותיו, ובדרכו הבלתי מתפרשת דוחק בנו, פעם יותר ופעם פחות לנצל את הרגע, לנצור את זכרו לרע ולטוב וללמוד, אם רק ניתן, להעריך ולהוקיר את הטוב ולצמוח, אם רק יתאפשר, לאורם המתעתע והלא עקבי של הזיכרונות והאותות.
טלטלת ה 07 באוקטובר
אירועי השבעה באוקטובר, טלטלו את אמות סיפי טלטלה עזה. כמו אצל כולנו.
איבדתי את היכולת להביע את עצמי במילים, שכאילו הפכו חלולות. מילים מחוררות, ששריקת אוויר עוברת בין חוריהן והצלילים צלילי כאב. משל הפכתי, במידה זו או אחרת נכה. פעם, המילים היו שלי. דברתי, כתבתי פטפטתי אותן בלי הרף. ועכשיו, עכשיו הן מסתתרות ומתחפרות ואני לא יודעת היכן, אני רק יודעת שהן שם ואני כאן.
רחל, אני והשבעה באוקטובר
כן, רחל המשוררת שכתבה את עצמה, כאביה ורק על עצמה לספר ידעה, הייתה לי לא אחת לפה. מילותיה התאימו לא אחת לרגשותיי ומחשבותיי. וכבר ב 7 באוקטובר התחיל לזמזם במוחי שיר שלה שהלחנתי וביצעתי.
זכרונות
זמן. פעם הייתי. פעם, הייתי בת 16 וישבתי ועלעלתי בספר שירי רחל. עיניי נחו על שיר אחד ותוך פחות מעשר דקות זרמה מתוכי מנגינה עבורו. וכך הולחן השיר "פרחי אולי".
פרחי אולי
השיר נכתב בארץ ישראל, לפני 95 שנים. ובשובי אליו גיליתי, בכאב שאינו בר תיאור, כמה הוא מספר את סיפור ה"עוטף" של ה 7 באוקטובר.
פעם שרתי. עד 2002. עם לכתו של אבי, הלך קולי. אמרו טראומה שתעבור, אבל רק הקול עבר. נשאר זכרון עבר מוקלט. זמן, הכל זמני.
את השיר "פרחי אולי" הקלטתי בשנת 1981, בהיותי בת 22. אוריאל עיבד, ועל הגיטרות הוא, ואני.
כורה
"כורה" – כשהקשבתי לתקליט שלי "אני שבשירים", אחרי ששנות דור לא הקשבתי לו, הכתה בי הרלוונטיות הבלתי תיאמן של מילותיו (יש שיאמרו ובצדק "הארכאיות"). מצבם של החטופים שלנו. שלי, שלך, שלכם. של כולנו. התכווצתי.
השיר הולחן כשהייתי בת 19. הוקלט בשנת 1981 בהיותי בת 22.
הזמן הוא...
הזמן הוא ההתקדמות המתמשכת הבלתי מוגבלת של הקיום והאירועים בעבר, בהווה ובעתיד. העבר נושק להווה, מתכנן את העתיד וצופן סודותיו גם יחד – עד שיצוצו ויתגלו. אילו לא היו מילותיה של רחל, משמשות לי לפה לעת מחסור קיצוני במילים משל עצמי, כנראה שלא הייתי מפרסמת את השירים. לא היום ולא בשום זמן אחר. גיסי המתוק והאהוב, נעם אטלס, שאל לא אחת מדוע אין אני מפרסמת, ואני התחפרתי בשתיקתי. הצורך העז שלי לצעוק את הצעקה התקועה בגרוני מאז 07/10 הוא שהביא אותי היום לשתף את השירים.
לזכר כולם
לא נשכח, לא נסלח.
לפוסט הזה יש 12 תגובות
כן ירבו השירים מאותו תקליט אהוב – שיתפרסמו. ❤
תודה נעמיקו, אם תמצאנה סיבות מספיק הולמות…אולי.
את צודקת, השירים רלוונטיים, כאילו נכתבו על מה שקרה לנו בשבת השחורה. מפחיד לחשוב שאנחנו בתוך האירוע ושהם עדיין שם, ויש רק תקווה לשחרור קרוב, ותפילה לשלומם. אני מאד מזדהה איתך בקשר לזמן. אירועים שאני זוכרת קרו לפני מעל 5, 8 שנים. אירועים מאתמול נעלמו. השבת השחורה נחקקה אצלנו בלב ובעורקים, ולדעת שאנחנו במלחמה, שאין לה סוף זו ידיעה מטלטלת. הלוואי וכולם כבר יחזרו.
את שרת מקסים, ואת מלחינה מוכשרת. תודה ששתפת את כולנו.
תודה רבה, ציפי. אימה, פחד, אירוע בלתי נתפס, המון מילים שלא מצליחות לבטא את האסון.
תודה על המילים החמות והתקוות, ציפי.
את שרה כל כך יפה. השירים של אז מצמררים וכל כך מתאימים לרוח התקופה ולמה שקרה בתקווה שלעולם לא עוד. תודה על השיתוף.
תודה רבה, אורנה. מקפיא דם כמה הולמות המילים את המצב
תודה רבה אורנה, מקווה אתך.
מרגש עד דמעות !! איזה מוכשרת !! מי יתן והזעקה והתפילה
תתקבלנה – ושבו אלינו אחיותינו ואחינו האהובים 🙏
תודה רבה, אורית. הלוואי
מאוד שמחתי שהחלטת לפרסם את היצירה שלך ולמצוא את מילותיך שוב במילותיה המצמררות של רחל. מן הידועות היא שיצירה טובה עומדת במבחן הזמן. אני אהבתי את השילוב של שיר "ארכאי" עם שיא הקידמה AI.
תודה רבה, תמר. אין ספק שמילים טובות ושקולות, עומדות במבחן הזמן ומוצאות את עצמן לעתים, במחוזות לא אליהם כיוונו.