דפי ג'ילדון חלק שלישי מאמצים את ג'יל

העמסנו את שילה שלנו על המכונית ונסענו לאמא שלי. רציתי שתכיר את האוצר החדש.
האוצר מצידה, לא התרשמה במיוחד מרצוננו העז להציגה. קוממה אותה העובדה שבמקום שהרוצים להכירה יגיע אליה, היא זו שצריכה להטריח את עצמה. מעולם לא הייתה כלבת בית. כפותיה הורגלו מאז ומתמיד לחול חם, אבנים דוקרות ואספלט, ופתאום, שני דו רגליים מבקשים ממנה לצעוד על רצפת הקרמיקה, שבכניסה לבניין המגורים.  
לטעמה, הבלתי מתפשר, מדובר היה בלא פחות משערורייה. הייתה זו העילה הראשונה, מיני רבות, להפצעת אפקט הבלרינה.
עדיין שילה, הרשימה את הצופים (ע"ע אנחנו) בשפגאט מרשים, כשכל אחת מארבע הגפיים  מתרחקות זו מזו לכיוונים מנוגדים ומשתפות פעולה עם האקט הגמיש במיוחד.
"מי שחשקה נפשו להכיר אותי, שידרוך בעצמו על החלקלק הלא תקני הזה. אני לא זזה."
ואמא שלי יצאה אליה.

יצאנו יחד לטיול קצרצר. היא צעדה איטית, זקופה, יפה, סקרנית ובוטחת. כשהגענו בחזרה אל המכונית זינק ממקום מסתורו הבטוח אפקט הבלרינה. בכוחות משותפים הצלחנו לאסוף פזורות רגליה, להכניסה לאוטו ולנסוע הביתה.

החלטנו לעשות לה סיבוב הכרות בממלכתה החדשה. שתכיר, תפריש הפרשותיה ותתחיל מטביעה חותמה. הרכש החדש החליטה שמבחינתה די לה ברחרוח קדחתני ויסודי של הסביבה הזרה, אך אין היא ראויה לתרומה משלה.

החלטנו לעלות הביתה.

לובי. מבט כלבי נעלב, אומר מרות
"אתם השתגעתם? שוב הבאתם אותי למרצפות חלקות? לא למדתם כלום?"
האחד מושך מלפנים האחרת דוחפת מאחור.

מול דלת המעלית – הבלרינה. הרבה בלרינה וקצת פחות מדלת המעלית. חטיף מסריח במיוחד שהוצע לה, גרם לה להפנות פדחתה העצומה לצד השני ולארבע רגליה להיצמד למקומן משל היו בכפותיה כפתורי ואקום אימתניים.
צלחנו.
לצאת מהמעלית – בלרינה! יש הרבה בלרינה, ובעליה לקומה החמישית, לא השכילה דלת המעלית להתרחב.
מפתח המעלית אל פתח דלת הדירה, שעתידה להיות ביתה מעתה ועד עולם, חזר התעלול על עצמו.
"השתגעתם? אתם מודעים לתהום שיש בדרך הארוכה שבין המעלית לדלת דירתכם?"
נצמדה, צמוד היטב, אל הקיר שמול המעקה וסוף סוף נכנסנו הביתה.