טיול לירושלים
שש לפני המלחמה
ביום שלישי, 11 למאי, אמורים היינו לשים גלגלינו לעיר הבירה.
תכננו יום של שוטטות נינוחה. להיות לתיירים.
הזמנו כרטיסים למוזיאון אחד, תכננו שאם עוד כוחנו יהיה במותנינו, נבקר במוזיאון נוסף ואפילו טיפחנו פנטזיה של פלאפל על ספסל.
בסופו של יום אמורים היינו להתכנס לאירוע חביב לכבוד אביו של אוריאל.
כבר ביום ראשון אוריאל מלמל, מתחת לשפם שאין לו, דברי כפירה שמשמעם ביטול.
ביקשתי שנדחה את ההחלטה לרגע האחרון.
הרגע האחרון הגיע בערבו של יום שני, עם מטח לכיוון סביבת הבירה.
אישית, אנ'לא אוהבת שהטלפון שלי מקרקר מיני קירקורין, אבל הורדתי את האפליקציה
של פיקוד העורף וסימנתי את תל אביב – עיר מגוריהם של בכורתנו וחתננו, חולון – עיר מגוריהם של בננו, כלתנו ונכדנו ורחובות – מקום עבודתו של אוריאל, בנוסף לעיר מגורינו.
האזעקה הראשונה
אוריאל סיים ללמד אחרי שמונה וחצי בערב. האצתי בו שנרד עם הכלבים. הטבע – אתם יודעים, יש לו דרישות לגיטימיות משלו.
ערב קודם התחייבו על מטח בשעה שש וקיימו, הפעם הבטיחו תשע. רציתי להשיג אותם!
השעה שמונה וארבעים דקות בערב.
אנחנו מתחברים לכלבים ברצועות ויוצאים לסימון טריטוריות קצרצר. החלטנו להשאר קרוב מאד לבית – כדי להספיק לשוב לפני השעה תשע.
לא הספקנו. הם הקדימו.
האזעקה תפסה אותנו כשאנחנו משוטטים כה וכה, רק כ- 300 מטרים מבית מגורינו, אבל לא מספיק קרוב כדי להגיע בזמן למקלט שלו.
רצנו עם הכלבים לבניין סמוך, שדייריו היו אדיבים מספיק להשאיר את דלת הכניסה אליו פתוחה, ושקיבלו אותנו ואת צמד הכלבים בסבר פנים יפות.
אזעקה רדפה אזעקה, בום רדף בום, וכשנדמה היה שחלה רגיעה, הגחנו מחדר המדרגות המארח כדי לסיים את הטיול.
זוכרים את האפליקציה? היא התחילה לצעוק עלינו שיורים בחולון. אוריאל הודיע שרצים חזרה. הספקנו להגיע לפתח הבניין כשנשמעו בצוותא האזעקה והבום.
יותר משעה עברה – לפני שהצלחנו להגיע הביתה.
למדנו לסמוך על קולותיה של האפליקציה גם כשהיא מספרת לנו על עיר אחרת.
שומר החומות
דן אלמגור נענה לפניית גל"צ והוסיף בית לשיר:-
״אני כבר בן שמונים ושש
ישן בחדר האטום
ולעצמי אני לוחש
זה לא רשעות, זה לא טמטום
זה רק הלב הוא שסתום
כן, כן, מי חלם אז בנעוריי
כשזימרנו על שלום עם כל שכנינו
שיום יגיע ואכתוב כזה משפט
על המזרן, בתוך מקלט״
ובתוך המהומות של הימים האחרונים, של השנים האחרונות, אני לא יכולה שלא לחשוב,
ביני לבין עצמי, ש "שומר החומות" מגביה מידי רגע את החומות שבתוכנו.
בתוך הקהל שחי בארץ הזו.
יומן מלחמה מצולם
אני מצלמת את שכניי בחדר המדרגות ושולחת להם את התמונות.
לא חשבתי לשתף את הצילומים הללו, ואז פנתה אלי שכנתי האהובה ואמרה לי שאני מוזמנת לשתף ולפרסם אותן.
הצילומים הם יומן המלחמה שלנו ושל השכנים שלנו.
אמנם רוב הזמן לא ידעו שאני מצלמת, אבל הצילומים מתפרסמים כאן באישור.
אני לא יודעת כמה "אספות דיירים" לעת אזעקות עוד צפויות לנו.
יכול להיות שעוד אוסיף כהנא וכהנא צילומים, גם אחרי שהרשומה הזו תהיה באוויר.
צילומים מתגוננים
לפוסט הזה יש 10 תגובות
מצמרר. נקודה.
אחותי. תשמרו על עצמכם??
🙂 תודה אחותי. שומרים ונשמרים.?
ניני כאבך כאבי, תמונות חזקות ונוגעות ללב, הלוואי שיפורסמו גם בעולם…לצערי אין לי ממילות נחמה?עייפתי מהאלימות במדינה שלנו.
תודה תמר. הכאב משותף לכולנו ובאמת אין מילים❣
כל כך מזדהה. מחכה לימים של רגיעה ופיוס. התמונות חזקות ומספרות היטב את הסיפור.
תודה רבה, כנרת. כמוני – כמוך. נאחזת בשולי גלימתה של תקווה.
תמונות של רגעים, של אנשים כמוניכמוך – ומעביר את המסר : מלחמה זה לא תמונות נצחון. עוקבת בעניין גם אחרי הפייסבוק
תודה רבה, ינינה. יש רגעים בהם התמונה מאפשרת לחדד מצבים שהמילים לא יכולות להם.
אני מקווה שנהייה בקרוב מאחורי הלחימה הזו. מקווה שלא תצלמי יותר אנשים במדרגות. בנתיים את מצלמת נפלא וזה ממש דורש תערוכה.
תודה רבה, ציפי 🙂 גם אני מקווה שלא אצלם יותר אנשים בחדר המדרגות, אבל קטנת אמונה…באשר לתערוכה…תודה רבה על המחמאה הענקית.