טיולים רגשות ותחושות

המלצות על שלל מקומות בעולם תוך סיור בנתיבי התחושה והרגש 

המבוכה

בטיול שערכנו במדריד, תוך כדי סיור במוזיאון, פתאום משום מקום, מונחת יד על כתפי. מאחר ואוריאל היה לצדי פניתי בחטף לאחור כדי להיתקל במבטה המחייך של גברת זרה לי לחלוטין, שאמרה לי בלבביות גמורה:-
רציתי להגיד לך שהבושם שלך נהדר והוא מתאים לך מאד. כבר כמה חדרים שאנחנו עוברות יחד ובכל פעם אני מתפעלת מחדש.
הייתי נבוכה פעמיים. גם כי (אבל אל תגלו לאפ'חד) אני לא אוהבת שנוגעים בי, אלא אם כן זה מי מבני משפחתי או חברי הקרובים באמת, וגם כי לא ציפיתי לכזה מפגש משעשע/תמוה במוזיאון. הודיתי לה בחום וסיפרתי לה באיזה בושם אני משתמשת. היא מצידה אמרה שהוא לא יריח על אף אחת אחרת כמו שהוא מריח עלי, ונעלמה. את שאר עוללות מדריד תוכלו לקרא בצמד רשומות כאן

למבוכה אמור להיות תפקיד חברתי בשיקוף והגדרת גבולות לגבי האופן בו אמורים לנהל קשרים במרחב החברתי.

כשמחליטים לצאת לטיול, חווים התרגשות ושמחה. המטרה היא הנאה. כמו בכל אירוע, גם טיול מזמן לנו הפתעות מזנים שונים. כאלה שתשמחנה אותנו יותר, כאלה שפחות, כאלה שנספר עליהן וכאלה שנבחר להשמיט.

הרגש הוא מצב נפשי בעל ביטויים סובייקטיביים ואובייקטיביים. ככזה, הוא מקושר למצב רוחו של המרגיש ולאישיותו.
סיקרן אותי לראות איך השוני בין בני האדם מגדיר רגש אחר לסיטואציות דומות, או דומה לסיטואציות שונות לחלוטין.

פניתי לחברי הבלוגרים וביקשתי מהם שיגדירו במילה אחת רגש או תחושה שחוו במהלך או לקראת טיול, וישתפו אותי במילותיהם שלהם, ברגשות ותחושות שונות לבחירתם.

תוכלו כמובן למצוא כאן גם שלל המלצות על מקומות שונים בארץ ובעולם.

האדישות מתייחסת לזמן או מצב בו האדם נמנע  מלהגיב לכלל התחושות שמקיפות אותו, במקרה שלנו – ברגע נתון. לעתים היא משקפת חוסר אונים ולעתים סתם חוסר עניין

מלי אברמוביץ' בעלת הבלוג הטוריסטית ביקשה לתאר את הרגש "אדישות"

"בודפשט – רושם ראשוני
בחיי שבאתי מלאת נכונות לומר "אישטנם" על כל צעד ושעל. חשבתי שאחרי כל כך הרבה שנים של הימנעות מאירופה, בודפשט תהיה מפעימה, יפה ומרגשת. ששרידי ההדר האוסטרו-הונגרי ירטיטו בי משהו. מה אגיד לכם? ראינו יפות כמותה וראינו יפות ממנה ובודפשט רחוקה מלרגש. היא עוד עיר באירופה עם אותה ארכיטקטורה, אותה בזיליקה אימתנית, אותו נהר חוצה עיר, אותם גשרים ואותם פסלים ומונומנטים. לא ראינו את זה כבר, למראית הדה ז׳ה וו? יחד עם זאת בודפשט יפה לכשלעצמה. היא ברווזון המשיל את נוצות הקומוניזם והופכת אט אט לברבור קפיטליסטי גאה. המערב וסמליו כובשים אותה בסערה: סושי מול גולאש, מאקרון מול קרמשניט, קניונים ומותגים מול שוק נקניקנים וחולצות רקומות. החלטתי לשמוע בעצתה של חברתי טלי, טיילת מנוסה, שהווטספ שלי שידר לה אותות מצוקה. טלי אמרה: ״תיהני מהחופש וממה שיש ובלי השוואות.״ והתברר שיש ממה! ויש גם אישטנם: איזו מערכת-תחבורה-הלוואי-עלינו, איזה שפע מסעדות ובתי קפה, איזה חיי לילה, איזו עיר תוססת ללא הפסקה, אישטנם!"

ואת שאר חוויות אישטנם – תוכלו לקרא ברשומה  בודפשט? לא עפתי

פליאה היא רגש עז, שאנחנו חווים כאשר אנחנו מוצאים את עצמינו מול מה שנתפס בעינינו כנדיר, כמיוחד וכלא צפוי. לא אחת הפליאה תלווה אותנו זמן ארוך ותעורר אותנו לחקור את הנושא או את המקום עוד.

הבלוגרית רחלי לביא-דגן בעלת הבלוג רק-עתיק ביקשה לתאר את הרגש "פליאה"

"סקרנות היא המנוע והמניע העיקרי בגלגול חיי הנוכחי כבלוגרית בהולנד. היא מביאה אותי למקומות שמעולם לא שמעתי עליהם קודם ומאתגרת אותי למצוא עוד ועוד מקומות כאלה. פעמים רבות המציאות תואמת את הציפיות, פעמים רבות יותר היא גורמת לי שמחה רבה, לעיתים אכזבה קלה אך נדיר הדבר שהמציאות עולה על כל הציפיות. כך קרה לי בבואי לכתוב על שכונת בתי הכדור בעיר דן-בוש. שום דבר לא הכין אותי לדבר האמיתי. איך אתאר את רגשותי כאשר טיילתי בין בתי הכדור האלה? תמהון, פליאה, סחרור אמיתי. עכשיו אני יודעת! הרגשתי כמו ילדה בחנות צעצועים ענקית. הרגשתי כמו תינוק שמגלה לראשונה את העולם. הרגשתי כאילו נתלשתי לרגע מהעולם הזה והגעתי לעולם עם חוקים אחרים לגמרי, כמו טוני ודאגלאס בסדרה האלמותית "מנהרת הזמן". ממליצה בחום לכל חובב אדריכלות ומדע בדיוני."

ואת שאר עלילותיה בחנות הצעצועים הענקית תוכלו לקרא ברשומה  לגור בקוביה או אולי בכדור

הרגשות השונים באים לידי ביטוי הן בצורה פיסיולוגית כמו דפיקות לב, הזעה, והן בהבעות על פנינו כמו חיוך או הזזת גבה. ההתפעמות היא בליל של התרגשות עזה התרשמות עמוקה, לא סתם אומרים  ש"הלב פועם בהתרגשות."

אורלי אופק בעלת הבלוג חלומות באופק בחרה לתאר את הרגש "התפעמות"

"הרגש הראשון והמשמעותי ביותר, שנחקק בזיכרוני בטיולים לחו"ל, הציף אותי בטיסתי הראשונה, בטיול הראשון שלי לחו"ל. הייתי נערה בת 17, אי-שם בשנות ה-80 של המאה הקודמת, והוריי האהובים לקחו אותנו לטיול משפחתי ראשון בחו"ל, באירופה הקלאסית. טיולנו החל בטיסה למינכן בגרמניה, והרגע המרגש ביותר עבורי באותה טיסה היה רגע הנחיתה. המטוס, אשר טס מעל העננים הצפופים שהסתירו את מראה הארץ, החל להנמיך גובה לקראת הנחיתה, ובמשך כמה דקות היינו מוקפים לחלוטין בערפל לבן וסמיך.
ואז – ירדנו מתחת לגובה העננים, ופני הארץ ניגלו לעינינו. נוף ירוק, כפרי, עם שדות ויערות שביניהם מבצבצים בתי עץ חומים עם גגות משופעים. הצבע הירוק הרענן הזה, של ארץ רוויית גשמים, גרם לי להשתאות והתפעמות רבה – מעולם לא ראיתי גוון שכזה של ירוק רענן! גוון הירוק הזה היה כה מיוחד בעיניי, שונה מצבעי ארץ ישראל שלנו, שבאותו רגע נתתי לו את הכינוי "ירוק גרמניה".
רגש ההתפעמות הראשוני הזה, שחוויתי באותה נחיתה ראשונה שלי בחו"ל, חקוק בזיכרוני עד היום. מאז נסעתי לחו"ל פעמים רבות, טיילתי במקומות יפים ומרהיבים, בנופים ירוקים ורעננים, אך לצערי עם השנים והטיולים חושיי קהו מעט, ואת אותה עוצמה של השתאות ראשונית מ"ירוק גרמניה" שראיתי בנסיעתי הראשונה – לא הצלחתי לשחזר…"

אורלי בקשה שאצרף את הקישור לפוסט על אוסטריה שלפי דבריה:- "היה הכי קרוב לרגש ההתפעמות הראשוני שחשתי באותו טיול ראשון לגרמניה"

מבוכה היא מצב רגשי של אי-נוחות, שאנחנו חווים בכל מיני סיטואציות כשלא תמיד יש לנו את התשובה הברורה לסיבתה. לא אחת היא נגרמת בהקשר לסביבה ולמעשים שנעשו בה ולא בהכרח בהקשר ישיר אלינו

רבקה קופלר, בעלת הבלוג אוספת אוצרות מספרת על תחושת "מבוכה"

"אחת התחושות שאני הכי אוהבת בכל הנסיעות שלי לחו"ל, היא התחושה שאני נוסעת בזמן. הנה אני עומדת ליד בניין עתיק יומין – בן 200, 300 ולפעמים גם כפול מזה ומה שהבניין הזה "ראה" בימי חייו גם אני יכולה לראות בעצם העמידה לידו. האמנם? שאלתי את עצמי לא פעם, האמנם מה שאני רואה זה הדבר האמיתי או שזה שיחזור? טוב ששיחזרו או לא?

בפוסט הזה – "להקים מהריסות" אני שואלת יותר שאלות מהתשובות שיש לי לתת."

פחד הוא תחושה רגשית ופיזיולוגית לא נעימה, כתוצאה מחשיפה לגורם או מצב מאיים.
ככל שגורם הפחד גדול או בלתי צפוי יותר – כך תתעצם תחושת הפחד.
לתחושה של פחד לעתים מספיק מראה עיניים או משמע אוזניים. האם לרגש "פחד" מספיק הדמיון?

נעה מרקוביץ מנורבגיה מספרת על "פחד"

"זה היה היום החמישי בטיול האתגרי שלי לנורבגיה ובו לראשונה בחיי חוויתי הליכה על קרחון. לא ידעתי מה מצפה לי ובעיקר לא ידעתי שיש לי ממה לפחד. כמה שטעיתי..
צעידה מתוחה מעל סדקי הקרקע כשמשני צדדי פעורה תהום הקשתה עלי לראות את הנוף כי הייתי עסוקה בלא ליפול. כל פעם חשבתי על הצעד הבא ולא מעבר וכל הזמן חלפה במוחי המחשבה המטרידה “מה אם אחד מחבריי לקבוצה יעשה צעד שגוי וכולנו ניפול לתהום?”. אני חושבת שעד עכשיו יש איזה מדריך מקומי עם בעיות אוזניים בגלל צרחות הפחד שלי.
מכיוון שהייתי האחרונה בטור הקבוצתי – אני זו שנשאתי על גבי את שאריות החבל שקשר את כולנו. אמנם עובי החבל מהווה אינדיקטור לגודל הקבוצה (קבוצה גדולה נחשבת לבטוחה יותר כך שאם קורה משהו המתח של החבל מתחלק בין יותר אנשים) – מה שהופך את החבל העבה שנשאתי לכזה שמבשר טובות. חבל רק שלא סיפרו לי את זה בירידה מהקרחון כי המשקל החורג של החבל העבה משך אותי קדימה – מה שהוסיף עוד יותר לאלמנט הפחד".

על שאר חוויות הקרחון ועוד תוכלו לקרא בפוסט הזה הטיול של נעה לנורבגיה

שני עינתי בעלת הבלוג סטודיו שין מתארת את הרגש "נחת"

"נחת: התחושה הזו ליוותה אותי בכל אותו היום. היינו באיטליה – אני ההריונית, בעלי ובן ה-3 שלנו. זה היה יום מושלם עם שמיים כחולים וחוף ים שקט ומבודד. הם בנו ארמונות בחול וחפרו בורות, ואני פשוט נהניתי לי מרחש הגלים ומהצחוק המתגלגל שלהם. פתאום הרגשתי הקלה עצומה, כאילו הורידו לי סלע ענק מהכתפיים. כל הסטרס והקושי של השנים האחרונות נעלם בבת אחת ביום כל כך מושלם ופשוט. הבנתי שמצאתי את הנחת".

על שאר חוויות איטליה תוכלו לקרא בפוסט חו"ל עם ילדים "שבועיים בטוסקנה וצפון איטליה"

כאב הוא תחושה שגורמת לאי נוחות עד כדי סבל, שעלול לא אחת להביא אותנו לכדי חוויה נפשית קשה. לא מעטות הן הפעמים בהם הכאב גורם לנזק ממשי באיכות החיים ובחוויותיו של הפרט והסובבים אותו.

גלית קידר, בעלת הבלוג "שיעמום הוא בחירה – חוויות לשעות הפנאי" בחרה לתאר "כאב"
"חווית הטיול ליוותה אותי כל חיי.
בגילגול הקודם, הרגע הזה שבו צריך לחשוב היטב מה נכנס לתוך תיק המסע, היה גורם לי למלא את התיק, ולצאת לסיבוב בשכונה, לבחון את כובד משקלו על הגב והאם אני מסוגלת להתמודד עם המשקל הזה.
הסיבוב הזה היה נערך כמה פעמים, עד שהגעתי להחלטה שאכן אני מסוגלת לסחוב את המשקל לאורך זמן. הטבע הפראי, היה מזמין אותי לשוטט ולפצח ביחד את רזי המסלול האתגרי ביחד עם בדיקת גבול היכולת, שלעיתים הייתה מאוד קיצונית.
עם השנים איבדתי את היכולת הזאת לצאת לטיולי אתגר קיצוניים, ואילו התחלפו בטיולי משפחה, שאני נוהגת לקרוא להם טיול בקטנה. היום הטיולים האלה, מלווים בהרבה מאוד כאב בעיקבות מחלת הפיברומיאלגיה.
תחושת הפחד הגדולה ביותר שלי, היא לאבד לחלוטין את היכולת לטייל.

לאבד בגלל המחלה, את היכולת לצאת לטבע ולשאוב את האנרגיה המדהימה שמביא איתו כל טיול, את הגילוי של מקומות חדשים ומרתקים ובעיקר לאבד את היכולת להעביר לילדים את האהבה הגדולה לטיולים."

על טיול טבע משפחתי, בדיוק כמו שגלית אוהבת, תוכלו לקרא ברשומה "עין חרדלית"

עצב גורם לנו להיות שקטים וחסרי מוטיבציה לפעילות חסרי אנרגיה או חשק לעשות, לפגוש ולפעול. יכול בהחלט להיווצר מצב בו אנחנו חווים בליל רגשות שונים. למשל – עצב ושמחה בעת ובעונה אחת.

עינת כהן בעלת הבלוג אמא יוצרת ומטיילת מתארת את הרגש "עצב"

"עצב הוא רגש המבטא תחושת חיסרון או אובדן. יש שיאמרו שעצב מתבטא בחוסר שמחה, או לחילופין – ששמחה תמגר את העצב. כאן נכנסות לפעולה ההחלטות שלנו, הפעולות שלנו והכוונות שלנו. יכולתי לשקוע בעצב, יכולתי להישאר בבית. אבל החלטתי לצאת, עם כל המשפחה, ולהיות בשמחה."

על העצב והשמחה תוכלו להמשיך לקרא ב יום ראשון של נחמה

אם ביקרנו במקום וחווינו בו חוויה לא נעימה, האם תחושתנו כלפי אותו מקום כשנזכר בו תהיה משויכת לחוויה הלא נעימה האחת, או אולי לחוויה הכוללת מהמקום שייתכן והייתה נעימה? פה, בין היתר, נכנס מבנה האישיות של כל אחד ואחת

אילנה בר בעלת הבלוג יצאתי מביתי למסעותי בחרה לתאר "תסכול"
"הציפייה להנאה מכל טיול וטיול סופה לגרום למפחי נפש. לפעמים קורה שהערה לא נחמדה שנאמרה לי, קצב הליכה של הסובבים אותי שאינו תואם לקצב שלי, רעש שקבוצה גדולה יוצרת, שאריות של מצב רוח עכור, אלה ואחרים יכולים להעכיר את מצב הרוח, גם אם השביל עובר באחד המקומות היפים בנגב שאני כ"כ אוהבת."
מילים אלו נכתבו בשנה שעברה בעקבות טיול באותו המסלול בו צעדתי לפני כמה שבתות ומתארות תחושה דומה ולא נעימה של תסכול, כאשר אני נמצאת באחד המקומות היפים בנגב אבל מצב הרוח לא מצליח להמריא, לא מצליחה לחוש הנאה או התלהבות מהמקום.

הסיבות לאותו תסכול היו רבות: בגלל שקצב ההליכה היה מהיר מדי עבורי וגרם לי להרגיש שמדובר בתחרות ואני נותרתי מאחור, בגלל שנתתי חשיבות גדולה מדי לעובדה שנותרתי אחרונה, בגלל שלא חיכו לי ובהפסקות הקצרצרות בקושי היה לי זמן לנוח, בגלל שמי שנשאר "להשגיח" עלי במאסף לא הפסיק לדבר והמלל האינסופי סופו שהוציא אותי מדעתי, בגלל שהגעתי לטיול עם כושר לא מספיק טוב ולא הצלחתי להדביק את קצב הריצה המהיר שהכתיבו, בגלל שלא התאפשר לי לספוג בנחת ובשקט את מראות המכתש האהוב עלי, בגלל שדווקא בקטע הקשה ביותר בנחל עפרן הרגשתי שהקבוצה נטשה אותי, שלא אכפת להם שנותרתי מאחור, שכל מה שעניין אותם זה להגיע לתחתית הנחל לפני החשיכה (השעה הייתה אחת בצהרים! היה מספיק זמן לסיים את הירידה האתגרית בשלוש שעות במקום שעתיים) – כל אלו יצרו תחושה של תסכול גדול מאוד. תסכול שהלך והתעצם ככל שהתקרבתי לסוף המסלול, כשתוואי השטח האט את קצב ההתקדמות שלי. תסכול גדול בגלל שדרשתי מהגוף, שעדיין לא היה בכושר מדברי, להתקדם מהר יותר ממה שהייתי מסוגלת ובעיקר בגלל שהריצה המטורפת הזו ערערה את שלוות הנפש והכניסה אותי ללחץ מיותר.
הגעתי לנקודת הסיום בה חיכו לנו הג'יפים מותשת מאוד גם בגוף וגם בנפש. כל כך חבל לי שהחוויה העיקרית שזכורה לי מטיול זה היא של תסכול ונטישה של הקבוצה, שלא הייתי מספיק חשובה להם, לא "ספרו אותי", לא אפשרו לי זמן מנוחה ראוי ולא התחשבו בקצב היותר איטי שלי.
בזמן שעבר מאותו טיול התסכול הספיק להתפוגג, אבל נשאר הטעם המר של האכזבה ויודעת שעבורי זה היה הטיול האחרון עם אותו הרכב. יודעת שכדי להימנע מחוויית תסכול בטיולים עתידים עלי לבחור היטב עם מי אני מטיילת. לומר "לא תודה" להזמנה מקבוצות שנוהגות לרוץ בשטח, לעמוד על הזכות שלי ל"הפסקה תקנית" של לפחות חצי שעה ואם מי שהולך לצדי לא מפסיק לדבר, לעצור אותו בנימוס ולבקש שקט.

לא על כל דבר בחיים יש לי שליטה, אבל בהחלט יש לי אפשרות לבחור עם מי ואיך לטייל בדרך שתיטיב עמי, כי זו המטרה העיקרית כשאני יוצאת אל המדבר. לחוות נופים ושקט. לחוות התרחבות של הלב. לחוות הנאה"

את שאר עוללות הנופים והקולות תוכלו לקרא בפוסט "על השביל, מנחל מדור לעפרן"

הזיכרון, גם לו יש קשר בל ינתק מהרגש.

ברוך גינזברגר בעל הבלוג מסביב לעולם מתאר "רוגע"

"לפני תשע שנים נסענו לבוקרשט, בשלבים האחרונים של בניית הבית הפרטי שלנו. כשתגננו את הטיול וקנינו את הכרטיסים והמלון לא העלנו על הדעת את רמת הלחץ שנהיה בימים האלו בין בחירת הצבע הסופי של הקירות, בדיקה אחרונה של המנורות והשגחה על כל בעלי המקצוע שמנסים לחפף ולהאשים אחד את השני. כשהגיע יום הטיסה כבר חשבנו לבטל את החופשה כי אין זמן, והמזל היה שאי אפשר היה לקבל את הכסף בחזרה.
ביום הטיסה עצמו קמנו ממש מוקדם ובילינו את כל היום באתר הבנייה ובטלפונים ויצאנו מהאתר עצמו אל שדה התעופה לטיסה בערב. לקח לנו עוד חצי יום בבוקרשט עד שהצלחנו להרגיע את עצמנו ולשכוח את הבנייה בבית. ביום האחרון גילינו להפתעתנו ולשמחתנו שהצלחנו להעביר יום שלם בלי לדבר בכלל על בניית בתים. אי אפשר בכלל לתאר כמה היינו זקוקים לפינת הרוגע הזו. כשחזרנו, גילינו שגם העבודה על הבית נהייתה הרבה יותר קלה ונעימה מבחינתנו, ושאנחנו יכולים לזהות בקלות איפה , עשינו טעויות רק מתוך הלחץ"

ואיך מגיעים לכל הרוגע הזה תוכלו לקרא ב"כל המידע על חופשה בבוקרשט"

חוסר אונים אנחנו חווים כשנדמה לנו שאנחנו לא יודעים איך לפעול ולהפעיל, בתוך אירוע בו אנחנו מוצאים את עצמינו. הוא יכול להתבטא בעצבנות וחוסר מעש, או לחילופין לדרבן אותנו לפעילות כדי לצאת מאזור אי הנוחות.

יערה גדרון בעלת הבלוג eatnresting מספרת על רצף התחושות – "מחוסר אונים להתרגשות"

"בטיול שלנו לצפון איטליה, הגענו לעיירה די נידחת בשם Tesero. סיימנו להתמקם ב-Airbnb המהמם שלנו ויצאנו לשתות קפה על ספסל הפיקניק שמחוץ לחדר. ברגע הזה עוד לא הבנו עד כמה התוכניות שלנו לאותו היום הולכות להשתנות. כשרצינו לחזור לחדר גילינו שאנחנו נעולים בחוץ. לא סתם נעולים בחוץ אלא בחוסר אונים משווע – בלי מפתחות לרכב השכור, בלי ארנק ובעלי אפילו היה בלי נעליים. מאותו הרגע ניסינו להשיג את בעלת הבית. התקשרנו אליה, שלחנו לה Whatsapp, שלחנו הודעה דרך האתר של Airbnb. במשך יותר משעה לא היתה תשובה. התחלנו לחשוב על פתרונות אחרים – התחלנו מלשאול דיירים נוספים במתחם אך הם לא הצליחו לעזור לנו. המשכנו לשכנה, שלא הבינה מילה באנגלית. בשלב הזה חלפו בערך שעתיים ואנחנו מתחילים להיות רעבים. בלית ברירה החלטתי ללכת לבד למרכז העיר ולחפש עזרה ועל הדרך גם לנסות לקנות אוכל. עברתי ממקום למקום – מבית הארחה למספרה דרך הסופר היחידי בעיירה (שלא הסכים למכור לי אוכל אם כרטיס האשראי לא איתי) ולבסוף הגעתי לפאב. כולם היו ממש נחמדים ויצאו מגדרם כדי לעזור לי. זה היה ממש מרגש. חלקם לא ידעו אנגלית טוב אך הבינו את המצב ורצו לסייע. אחרי ארבע שעות מורטות עצבים ומלאות באי וודאות מצאתי בפאב אדם שהכיר את הבן של בעלת הבית. הוא מיד התקשר אליו והבן בא לאסוף אותי ולפתוח לנו את החדר. מסתבר שבעלת הבית יצאה לרכב על הסוסים שלה ולא לקחה איתה את הטלפון. עד היום אנחנו לא יודעים מתי היא חזרה וכמה זמן עוד היינו מחכים לה אם לא הייתי הולכת לעיר. בתמונה: שולחן הפיקניק והדלת שבגללם התחיל כל הסיפור".

עוד על חוויותיה של יערה בצפון איטליה תוכלו לקרא ברשומה "דולומיטים – 10 ימים בצפון איטליה – חלק ב’"

מבהלה להקלה

לטיול באתונה נסענו חמושים בצמד מצלמות. אחת לי ואחת לאוריאל.
אוריאל לא מאד אוהב לצלם ועל כן ברור היה שהוא ישתמש במצלמה באופן הרבה יותר "שפוי" ממני. כך שלא מפתיע שרוב הזמן מוטלת הייתה המצלמה על כתפו, כשהיא נחה בשלווה ובנחת בתיקה.
הגענו למקדש זיאוס, שוטטנו שם זמן רב, והגיעה שעת הצהרים. החלטנו ללכת לתור אחר דבר בליסה להרגיע את בטנינו שהתחילה מקרקרת בתלונת מה. הגענו למסעדת "אבוקדו", וכדי שיהיה נוח יותר ליד השולחן
הכנסנו את זו המוטלת על כתפו, לתוך תיק הגב שנשא אתו. מששבענו יצאנו לדרכינו. הלכנו כברת דרך לא קטנה לפני שאוריאל החליט שהוא רוצה לצלם. שלפנו את נרתיק המצלמה מתוך תיק הגב, כדי לגלות שהוא ריק.

צעדנו נמרצות אל המסעדה ושאלנו אם שכחנו שם במקרה מצלמה. הם ירדו יחד אתנו להסתכל בסרטוני מצלמות האבטחה בהן ראו בבירור שנכנסנו עם נרתיק, תיק גב והמצלמה שלי – עלי.
נדמה היה לי שאני זוכרת שכשישבנו על ספסל, להחליף סוללות במצלמה שלי, אוריאל הניח את זו שאתו – לצדו. הודנו להם בחום ואצנו רצנו לכיוון מקדש זיאוס.
השעה הייתה שלוש וחצי אחר הצהרים. זכרנו שפתוח שם לפי השלט, עד השעה ארבע וקיווינו להספיק.
הספקנו.
השעה הייתה 15:45 והשער היה נעול. עם זום מהמצלמה שלי לכיוון הספסל, ראינו את המצלמה נחה עליו בשלווה.
צמד נהגי מוניות שהיה שם, סיפר לנו שכבר מזמן סוגרים את האתר בשעה 15:00 רק לא שינו את השלט, ושישנה שומרת באתר שעושה בו סיבובי פטרול.
השמים התחילו מקדירים פנים ונראה היה שעוד רגע קט תפתחנה ארובות השמים והמצלמה שם לבד במערומיה. שאלתי את אחד הנהגים אם יש לו במקרה מספר טלפון, אליו ניתן להתקשר במקרי חירום. הוא השיב בשלילה.

נעמדתי בצד אחד, אוריאל הלך להמתין בצד אחר, כשאנחנו מקווים מאד לזכות ולראות את השומרת, לפני שהגשם יראה את המצלמה. לאחר המתנה מורטת עצבים, ניגש אלי נהג המונית וסיפר לי שמיוזמתו התקשר למשטרה,
סיפר את הסיפור, ביקש מהם את מספר הטלפון של השומרת והתקשר אליה. דקות ספורות אחר-כך, השומרת הפציעה מולי. כיוונתי אותה לאזור בו פחות או יותר נחה המצלמה והשומרת העבירה לנו, מבעד לגדר את המצלמה.

עוד מחוויות אתונה תוכלו לקרא ברשומה "חמישה ימים באתונה"

בחרתי לסיים את פסיפס הרגשות בשני הסיפורים האלה, מאחר ויש בהם בליל תחושות ורגשות. חוסר האונים של יערה שהוביל ללקיחת יוזמה ופתרון, והבהלה – מפני שזו הייתה התחושה שלוותה אותנו מרגע שגילינו את דבר העדרה של המצלמה מנרתיקה. בתוך החוויות חווינו גם הכרת תודה, התרגשות ושמחה. וזכינו להכיר אנשים טובים. בליל רגשות. בהלה וחוסר אונים עם סופים טובים.

 

עד כאן על נתיבות התחושות והרגש ומסלולים באתרים נבחרים. אשמח עד מאד לתגובות.