מוזיקה קלאסית צרפתית בכלל ואימפרסיוניסטית בפרט

מוזיקה ומוזיקאים בצרפת

יובל, אחי הצעיר, שעושה חיל באירופה, התמחה במוזיקת בארוק, ובין השאר "מכור" לבארוק צרפתי.

לי, כמומחה קטן יותר, הבארוק הצרפתי מוכר פחות. הוא נדחק הצידה באופן יחסי לשלל מלחיני הבארוק האיטלקיים וכמובן גדולי הבארוק (בעיקר המאוחר) מגרמניה – טלמן, הנדל והגדול מכולם- יוהאן סבסטיאן באך.

אמנה כאן חמישה מלחינים צרפתיים:-
מרן מארה, ז'אן פיליפ ראמו, פרנסואה קופרן, שרפנטייה (ההוא מהאות של האירוויזיון),

ואולי החשוב בהם, ז'אן בפטיסט לולי.

אחרי הבארוק, הייתה צרפת ב"ליקוי מאורות" עד למאה ה-19, בה חלה התעוררות, שמבשרה היה מלחין "הסימפוניה הפנטסטית" הקטור ברליוז יליד 1803.

חלקם היו בעיקר מלחיני אופרות   שלא השאירו חותם כמאסנה, גונו ודליב (האופרה "קופליה"), ובכל זאת, שנת 1822 הביאה לעולם את סזאר פרנק, העוגבאי הרומנטיקן, שנת 1835 את קאמי סן-סאנס, עוגבאי ופסנתרן מחונן, מלחין שנע בין כבדות רומנטית מעיקה (עניין של טעם), להומור עילאי, אלגנטיות, יצריות ומקוריות (קרנבל החיות, מחול מקאברי, ומבוא ורונדו קפריצ'וזו), 3 שנים אחר כך הגיע המלחין העילאי ז'ורז' ביזה, שהביא את גדולת האופרות "כרמן", את שתי סוויטות "הנערה מארל" תוך שהוא שואב מהמדינה השכנה שמדרום לפירינאים, ספרד, ומביא שפע  מלודי בלתי נדלה מטובל בהומור.

שנת 1845 הביאה לעולם את גבריאל פורה, שהביא הרמוניות משובחות, שופעות מודליות ובעיקר מלודיות נשגבות כמו הפאבאן לתזמורת, הסיציליאנה היפהפייה והרקוויאם.

קבוצה איכותית זו, מסמנת מפץ יצירתי יוצא דופן, במקביל למפץ גדול עוד יותר באומנות הפלסטית, ועל רקע זה הגיעו שני ענקי האימפרסיוניזם- קלוד דביסי יליד 1862 ליד פריז, ומוריס ראוול יליד דרום צרפת משנת 1875.

שלא כמו בציור, כאן הקווים המאפיינים פחות ברורים, פחות שמות שייכים באופן רשמי לזרם, ולמעשה נוצר כאן קו מקשר בין קודמיהם, לזרם הנאו קלאסי, שהתחיל למעשה איתם והתעצם בהמשך המאה ה-20, כאנטי לסגנון המופרז והבומבסטי הגרמני בעיקר (שברליוז בהחלט נימנה עליו).

גם אצל שניהם, ניכרה השפעה ספרדית עממית מפרה, השפעות מהמזרח הרחוק, ההומור שצץ  לעתים אצל סן-סאנס, ניכר גם אצל שניהם, וביתר שאת בקבוצה הנאו קלאסית.

ניכרת התרחקות מהסולמות המקובלים ללא נטישת הטונאליות, דיסוננסים לא פתורים המשמשים ככתמי צבע, שימוש בסולמות אקזוטיים כסולם של טונים שלמים וסולם פנטאטוני (השפעת המזרח הרחוק), שימוש מופחת בפורמטים המקובלים כסימפוניה וקונצ'רטו ושימוש בצורות קצרות יותר (לא לחלוטין אצל ראוול).  אצל השניים ניכרת השפעת מוזיקת הג'אז/בלוז שהגיעה מעבר לים ("הכושי הקטן" של דביסי והקונצ'רטו בסול לפסנתר ותזמורת של ראוול).

שניהם היו פסנתרנים מחוננים, דבר שניכר ביצירות המופת, וירטאוזיות בחלקן הגדול, שכתבו השניים לפסנתר.

השניים השתמשו בתזמורים יחודיים, צירופי כלי נגינה יוצאי דופן, שוב ליצירת כתמי צבע, בין השאר לגוונים שקופים  ושימוש מרובה ווירטואוזי בנבל.

הגדיל לעשות ראוול כשהוא שואב השפעות ממתזמר העל הרוסי צ'ייקובסקי, ותורם תזמור סנסציוני ליצירת המופת  "תמונות בתערוכה" של מלחין רוסי אחר, מוסורגסקי, מציל אותה מתהום השכחה ומכניס אותה לאולם הקונצרטים.

בצרפת, ניתן לציין גם את פול דיוקא, מלחין "שוליית הקוסם" הנפלאה ששימשה את וולט דיסני, וכן את המלחין אלברט רוסל.

ההשפעה הספרדית/צרפתית עבדה בשני הכיוונים, כשמלחינים ספרדיים לא מעטים שאבו השפעה משכניהם מצפון, ובעיקר המלחין הלאומי של ספרד, מנואל דה פייה, שאף הקדיש לדביסי את היצירה היחידה שהלחין לגיטרה.

המלחין הספרדי חואקין רודריגו, מלחין "קונצ'רטו ד'אראן חואז", ו"הפנטסייה לבן אצולה" לגיטרה ותזמורת, היה אחד מתלמידיו של דיוקא.

השפעות סגנוניות ניכרות גם אצל שימנובסקי הפולני, רספיגי האיטלקי, גריפס האמריקאי, ולא מעט אצל מלחינים אנגליים כווהן ויליאמס ואחרים. קווי דמיון משני עברי תעלת הלה-מאנש, ניתן למצוא גם בתחום הציור.

מלחין צרפתי שראוי ביותר לאזכור, אף שאינו אימרפסיוניסט, הוא יליד אונפלר שבנורמנדי- אריק סאטי.

הוא מראשוני הנאו קלאסיציזם, חסיד השקיפות והבהירות, עוין הפאתוס הרומנטי, ידוע ביצירותיו הקצרות ובעלות השמות המוזרים.

הוא נולד 4 שנים אחרי דביסי, אותו העריך מאד למרות שבעניינים אומנותיים היו חלוקים בדעותיהם.
סאטי משלים מחצית שנייה של המאה ה-19 פורה ומדהימה באיכויותיה בצרפת, שהמשיכה עמוק אל המאה ה-20, עם השישייה המפורסמת כולל פולנק ומיו, ולא נשכח את איבר השובב, משובב הנפש, ואחר כך אוליבייה מסיאן חובב שירת הציפורים, פייר בולז ואחרים, גם אם היו, כמו בכל הזרמים באומנות, חילוקי דעות חריפים לפרקים בין המלחינים.

♥ המאמר נכתב על ידי אוריאל אטלס, מוזיקאי, גיטריסט ומעבד ♥