לטייל ברכבת
עדי אדלר ששיתפה אותנו בחוויותיה מניו זילנד מבקשת הפעם לשתף בחוויות מטיול בן 16 ימים שעשתה ברכבת הטרנס – סיבירית. כל הצילומים המופיעים ברשומה צולמו על ידי עדי
אחד ההיבטים הבולטים של רוסיה כיום ושל ברית המועצות אז, הוא השטח הבלתי נתפס שלה. רוב שטחי רוסיה נמצאים בעצם באסיה, במה שברובו מכונה "סיביר".
סיביר היא חלק בלתי נפרד מרוסיה מאז סוף המאה ה 16, ומהווה 77% משטח המדינה. האזור ידוע בחורפים המאוד קרים וקשים שלו – ובכך שלאורך שנים שימש כאזור אליו הגלו אנשים מרוסיה כעונש אל מחנות לעבודה בכפיה.
הרכבת הטרנס סיבירית - היסטוריה
חלק ניכר מהתחבורה באזור מסתמכת על מסילת רכבת שאורכה כמה מאות ק"מ. הידוע בהם הוא הקו שקרוי "הרכבת הטרנס סיבירית". מסילה שנמתחת ממוסקבה במערב לוולדיווסטוק במזרח ושנמצאת על חוף האוקיינוס השקט.
לאורך השנים היה קשה מאוד לפתח את סיביר, בגלל קשיי התחבורה והמחסור החמור בדרכים בה, מחסור שבלט במיוחד במהלך המאה ה 19. לכן התקבלה החלטה להקים באזור קו רכבת, שהקמתו נמשכה בין 1891 עד 1916, וכבר מימיו הראשונים (ועוד לפני שהושלם), משך מטיילים רבים שכתבו על הרפתקאותיהם בזמן הנסיעה. הרכבת מחברת לא מעט ערים ועיירות לאורך הקו, ולא פעם הרכבת מהווה את נתיב התחבורה היחיד אליהן.
הקו התברר כשימושי במלחמות שונות, כמו למשל המלחמה בין יפן לרוסיה ב 1905 – 1906.
אחת הסיבות להפסד הרוסי במלחמה הייתה שהקו לא היה מפותח מספיק דבר שגרם לעיכוב באספקה ובפינוי הפצועים. במהפכה הרוסית ב 1917, וכמובן בתקופת מלחמת העולם השנייה.
בראשית המלחמה, כשגרמניה ובריה"מ עדיין שיתפו פעולה, הקו שימש גם את הגרמנים כדי להעביר ציוד וחומרים בינם לבין בת בריתם יפן, וגם במקביל שמש יהודים שניצלו את הקו, כדי לברוח מאימת הנאצים בזכות ויזות שסיפק להם שגריר יפן.
כיום הקו משמש בעיקר להעברת מטענים, אבל יש בו גם לא מעט רכבות נוסעים.
חלק מהנוסעים הם תיירים שמחפשים דרך יחסית זולה וזמינה למעבר בין נקודות מעניינות לאורך הקו, אך עיקר הנוסעים הם אזרחים רוסיים, שמשתמשים בו מסיבות אישיות או מקצועיות. לא פעם, מי שנוסע בקו יכול להישאר ברכבת כמה ימים רצופים ועל כן התאים יכולים לשמש גם לשינה.
אורכו של קו הרכבת הוא 9,289 ק"מ, והוא עובר בין שמונה אזורי זמן שונים.
נסיעה בו אורכת כ-7 ימים. עם השנים, הוקמו מספר קווים נוספים שמתפצלים מהקו הראשי לוולדיווסטוק בנקודות שונות.
יש את הקו הטרנס מנצ'ורי שעובר מרוסיה לסין בפינה הצפון מזרחית שלה, ואז חוזר לרוסיה להשלים את הקו המקורי.
הקו בו אנחנו טיילנו נקרא הקו הטרנס מונגולי:
הרכבות בקו זה מתפצלות מהקו הטרנס סיבירי באזור אגם בייקל (אגם גדול וידוע בסיביר), ממשיכות דרומה למונגוליה, ואז פונות מזרחה לסין ומגיעות בסופו של דבר לבייג'ינג שנמצאת במזרח סין. גם כיום מפתחים קווים נוספים, כאלו שלמשל מכסים גם אזורים צפוניים יותר של סיביר, ואפילו קו שמגיע לצפון קוריאה.
איך ההיסטוריה והסקרנות האישיות שלי משתלבות עם הרכבת?
ברגע ששמעתי על קיומה של הרכבת, הטיול בה נשמע לי מרתק. כזה שיאפשר לי גם לבקר בערים האירופאיות של רוסיה (מוסקבה למשל), וגם להגיע למקומות הפחות מתויירים והיותר מעניינים לטעמי.
חששתי מהקושי שבנסיעה למקומות שבהם אני לא דוברת את השפה ולא בהכרח אסתדר טוב כמטיילת עצמאית, לכן הפתרון הפשוט עבורי היה למצוא טיול מאורגן שידאג ללוגיסטיקה הזו. לשמחתי נתקלתי ב 2016 בפרסום של חברת טיולים ידועה שהחליטה להוציא טיול שכזה.
לרוב, כשאני טסה לחו"ל אני מעדיפה חברות מקומיות, בעיקר כי הן מאפשרות חופש פעולה יותר גדול. הפעם הטיול בו בחרתי נשמע לי רציני ומאורגן היטב. והוא באמת היה כזה.
בכל אתר ליוו אותנו מדריכים מקומיים מוסמכים, שברובם היו מעולים. היה מדריך אחד במונגוליה שהיה פחות טוב – ובוקר אחרי כבר הוחלף במדריכה טובה יותר.
המסלול בקצרה
מסלול הטיול כלל כמה ימים ברוסיה במוסקבה וסביבותיה, ומשם טיסה לסיביר, שכללה נסיעת לילה ברכבת הטרנס סיבירית ביניהן, וטיול בשתי ערים בה. לאחר מכן נסענו במקטע נוסף של הרכבת למונגוליה, בה בילינו כמה ימים בטיולים וממנה המשכנו בנסיעה של יום וחצי לבייג'ינג שבסין בה בילינו יומיים וחצי לפני שובנו ארצה, מרוצים אך עייפים.
המדריך והתייר הישראלי - ביקורת
הייתה בטיול "בעיה" אחת עקרונית, ושמה המטייל הישראלי.
לא פעם אנשים איחרו ביציאה מהמלון או מאתרים שונים, ולא פעם החליטו לפעול על דעת עצמם באופן שסתר את הוראות המדריכים. ניכר היה שהמדריכים המקומיים כעוסים לנוכח ההתנהלות הזו ו"חוסר המשמעת" של הקבוצה.
ברוסיה, המדריכים המקומיים הפכו לאלו ש"משליטים" משמעת על הקבוצה.
המדריכה שלנו טענה שמדובר בקבוצה של מבוגרים, ואין זה מתפקידה להיות רס"רית משמעת. היא ציפתה שהאנשים עצמם יתחשבו באחרים. ציפיותיה לא נענו והיא לא אחת לא הצליחה להשתלט על חלק ממשתתפי הטיול.
כתוצאה מהכשל הזה, לא אחת נגרמו הפרעות לרצף הנכון של הטיול.
אני חייבת לספר שמדובר בתופעה שלא נתקלתי כדוגמתה בטיולים בהם טיילתי עם מטיילים אירופאיים או אמריקנים.
עולה פה שאלה עקרונית:-
האם המדריכים שלנו צריכים להיות רס"רי משמעת בטיולים השונים ולקחת על עצמם את האחריות להשתלט על התנהגותם כדי לא לפגוע בטיול, או שאנחנו צריכים להיות ממושמעים יותר ויותר מתחשבים? ואולי גם וגם
כשאפשר, ראוי לטעמי להביא את תגובת הצד השני.
פניתי לבכורתי, שחוותה את קבוצת המטיילים כמלווה קבוצות/מדריכה.
מהצד של המדריכה
"טיסת השוקולד", טיסות "אף אחד לא יגיד לי לשים מסיכה" מביאות כותרות עסיסיות. אנחנו קוראים, מצקצקים בלשוננו ומרחמים על הדיילים, שנאלצים להתמודד עם התופעה.
אבל כשמדובר במדריכי התיירים, תחושת הרחמים משתנה, ועל פי רוב האשמה מופנית כלפיהם כאחראיים הבלעדיים למחדל.ישבתי לא מעט זמן במחשבה מה לכתוב ואיך.
עשרה ימים באירופה, כמלוות טיול משפחות, שארבע מהן איכשהו קבעו את הטון לשאר, זו לא חוויה שהייתי רוצה לשוב אליה באופן נוסטלגי.
הכישלון היה בהחלט שלי.
לפי מה שנאמר לי לאחר מעשה, צריכה הייתי לשלוח אותם הביתה באמצע הטיול ולא להסתכל אחורה.
♦האם זה היה עוזר למהלך הטיול עצמו? בוודאי.
♦האם זה היה חושף אותי ואת חברת הטיולים להמשך הסאגה? כמובן.ניסיתי לדבר אל ליבם, לעשות איתם איזושהי עסקה, שיחה אחד על אחד עם כל אחד מהם. אבל דבר זה אינו משנה כאשר מדובר באנשים מבוגרים שיכלו להפסיק את ההתנהגות המכוערת שלהם בכל זמן נתון ובחרו שלא.
בטיול המדובר היה הכל.
קללות כלפי וכלפי כל איש שירות, העמסת התיקים האישיים באוכל מארוחת הבוקר במלון, הליכה לכל מקום שאינו חלק מהמסלול, לכלוך, צעקות, דחיפות. בשלב מסוים גם פחד לבטחוני האישי!
אני אצטט משפט אחד שנותר איתי:
"שילמתי על הטיול, שילמתי עליך. את שלי למהלך הטיול".לצערי הרב לא מדובר במצב קיצון. כל מדריך יכול לספר לכם על מצב דומה זה או אחר. כל דייל, כל נותן שירות.
במקום להאשים את אנשי השירות, הייתי רוצה לדעת איך הגענו למצב בו אדם יכול להתנהג באופן כל כך בריוני, והאשמה תיפול על מי שנופל קורבן להתנהגות הזו.
על הכושר ועל האושר
בעיה שרלוונטית כנראה לכל טיול מאורגן, היא פערי הכושר הפיזי שבין חברי הקבוצה.בקבוצה היה זוג בני שמונים פלוס, לצד צעירה מכורה לכושר, שהייתה היפראקטיבית והלכה מהר.
שני הקצוות סבלו לא פעם במסלולים, במיוחד כאלו שהיו ארוכים.
המהירים – חשו שהם מעוכבים לאורך המסלול, והמטיילים האיטיים יותר הרגישו שמזרזים אותם ללכת מהר יותר מכפי יכולתם, ולא פעם לא נותנים להם לנוח.
עלתה בי התהיה עד כמה אולי שווה, במצבים שכאלו, לפצל את הקבוצה לשני מסלולים שונים כדי שיפגשו בנקודות קבועות על מנת לאפשר לכולם ליהנות מטיול שמתאים להם.
הרכבת הטרנס סיבירית – ראשית מסע
הכיכר האדומה
לאחר נסיעה של כשעה וחצי, הגענו למוסקבה.
הטיול שלנו התחיל בנקודה הבולטת בעיר:- הכיכר האדומה.
הכיכר האדומה היא אחד הסמלים הבולטים לעוצמה של המעצמה הסובייטית.
הכיכר, שהיא השנייה בגודלה בעולם, אירחה לא מעט מצעדים צבאיים, שדרשו אפילו הריסה של כמה מהכנסיות ששכנו במתחם (מאז נפילת השלטון הסובייטי הן נבנו מחדש). גם כיום מתקיימים בכיכר לפעמים מצעדים של צבא רוסיה, אבל היא גם משמשת כמקום בו מופיעות לא מעט להקות אמריקניות ובריטיות.
הסתובבנו בכיכר עצמה וראינו את כנסיית וסילי הקדוש ואת הקרמלין מבחוץ. המדריכה החליטה עבורנו שלא נבקר במוזליאום שבו מוצגת גופתו של לנין.
מתחם הקרמלין
ביום השני ביקרנו במתחם הקרמלין של מוסקבה. כולנו מכירים את המתחם במוסקבה בתור "הקרמלין", אך משמעות המושג הוא "מצודה" או "טירה", והוא קיים בערים נוספות ברוסיה ומהווה לא פעם מרכז שלטוני. במקרה הספציפי של מוסקבה, קיימות במתחם גם כנסיות רבות ויפות שכדאי לבקר בהן.
כדאי שתדעו שיש באזור מחסור די גדול של שירותים.
במתחם הקרמלין מוזיאון שנקרא:-
"מוזיאון הנשקייה"
בו עברנו ברפרוף על מיצגים מאוד מסוימים בהדרכה צמודה של המדריכה. במוזיאון יש לא מעט מיצגים של כרכרות, תכשיטים, וחפצי אומנות שונים, ושווה לדעתי היה להשקיע בו זמן ולהעמיק יותר עבור מי שמתעניין באומנות מהסוג הזה.
בונקר 42
הביקור המעניין של היום היה במתחם שמכונה "בונקר 42". בונקר שנחפר ונבנה לעומק של 65 מ' (18 קומות), אי שם בשנות החמישים של המאה העשרים, כדי להגן על סטאלין ושאר הנהגת בריה"מ במקרה של מתקפה גרעינית. הגישה ששררה אז (והופרכה עד סוף המלחמה הקרה) הייתה שאפשר לשרוד מתקפה גרעינית, כל עוד נשארים כשבועיים במקום מוגן מהקרינה שמשאירה אחריה הפצצה ב"זכות" הנשורת הגרעינית
המתחם נחפר ונבנה במקביל לבניית הרכבת התחתית הידועה של מוסקבה, כך שגם אותם שעסקו בחפירתו לא ממש ידעו מה הם חופרים. בהמשך, היה הבונקר מחובר ישירות למנהרות הרכבת התחתית, כדי שהעובדים בו יוכלו להשתלב בתנועה בתחנה מבלי לעורר תשומת לב.
כיום משמש המתחם כמוזיאון ויש בו גם פאב ומסעדה. אך, למרות העובדה שמדובר באתר תיירותי, מאבטח רוסי חמור סבר ונושא נשק ליווה אותנו לכל אורך הדרך, והשגיח שלא נצלם במקומות בהם עדיין יש ציוד שמשמש את רוסיה של היום.
חשוב לציין שיש במוזיאון הזה מעלית מאוד קטנה, וכשירדנו אליו עודדה אותנו המדריכה להשתמש במדרגות ולא במעלית. משום מה היא הניחה שכולנו נסתדר כך גם בעליה (של 18 קומות), בניגוד לעמדתה, רוב המטיילים בחרו לעלות במעלית למרות קוטנה, בליווי איש הביטחון שליווה אותנו באופן אישי, עד לנקודה בה יצאנו מהמתחם.
טבעת הזהב
באזור המכונה טבעת הזהב – ערים שמסודרות בצורת טבעת צפון מזרחית למוסקבה. לערים הללו חלק חשוב בהתפתחות הכנסייה ברוסיה, ואנחנו ביקרנו בשתיים מהן ולדימיר) וסוזדאל.
הגענו לולדימיר ברכבת ממוסקבה. שירות הרכבות ברוסיה באופן כללי הוא מאוד נוח ומסודר. לדברי המדריכה – התחנות מהוות מוקד משיכה לכייסים ובמיוחד מהתחנה של מוסקבה וכדאי להשמר.
ערי טבעת הזהב ידועות בארכיטקטורה הלבנה שלהן וישנה רשימה של "אתרים לבנים" שעברו שימור וניתן לבקר בהם. ולדימיר וסוזדל ידועות בארכיטקטורה ובכנסיות שבהן.
ביקרנו בקרמלין של סוזדאל (שהוא מאוד יפה ומרשים) ובמנזר אותימיוס הקדוש שכולל לא מעט מבנים יפים וגינה נאה. הגענו למנזר בזמן כדי לשמוע את קונצרט הפעמונים שנערך בו מספר פעמים ביום.
מוסקבה - טיסת לילה לסיביר
למוסקבה חזרנו ברכבת וזכינו להיתקל בפקקים הידועים לשמצה של העיר.
באותו ערב נסענו לאחד משדות התעופה המקומיים כדי לטוס לסיביר בטיסת לילה לעיר אירקוצק. אמנם, הרכבת הטרנס סיבירית על שלל קוויה יוצאת ממוסקבה, אך הנסיעה ברכבת לאירקוצק לוקחת בערך 4 ימים בהם אין נקודה שכלל הטיול שלנו. מסיביר התנהלנו כבר ברכבת.
ברשומה הבאה על סיביר ומקטעי הדרך ברכבת.
