האורחת :- ליסיה היימס
כבר מזה זמן רב שאני מנסה לשכנע את ליסיה היימס חברתי, לכתוב עבור מלון האורחים את חוויות טיוליה. זה לא שהיה קשה כל כך לשכנע אותה עקרונית לכתוב ל"חמושה", זה פשוט נעצר אי שם בין ההסכמה העקרונית לביצוע.
הבוקר זה קרה. כותרת ההודעה שקבלתי ממנה "הפתעה" כבר רמזה לי שהנה, הסנונית הראשונה (חשבתם שאפסיק להציק לה?) פרי עטה שתתארח במלוני.
את ליסיה ופיליפ ז"ל פגשתי לראשונה בשנת 2001 באולם התצוגה בו עבדתי במקצועי "מעצבת מטבחים". הם הפציעו מחויכים ובאמתחתם תכנית קירות מטבח משונים ובלתי מתחשבים בעליל.
אני, יש לי משהו נגד קירות שמתחילים להתווכח איתי עוד לפני שהכרנו, והם – היה להם המון בעד מטבח מתפקד ונוח. שילבנו כוחות והמון הומור והבאנו את הקירות לכדי השלמה עם תכניותינו.
כבר בפגישה הראשונה הפכנו לחברים. ידענו, שמטבח (או לא) קירות מוזרים (או לא), את הקשר הזה נשמר. נפגשנו בביתנו נפגשנו בביתם. הקשר לא תמיד היה הדוק אבל תמיד נשמר.
ליסיה כותבת נפלאה והייתה לי הזכות לקבל לידי לקריאה כמה מכתביה. לא הייתה שום אפשרות שבעולם שאניח לה לנפשה מבלי שתעניק לקוראיי את הזכות ליהנות מכתיבתה, ועל היענותה – אני מודה לה מקרב לב.
אל מרוקו בלב פתוח
בנובמבר האחרון הגשמתי את חלום הטיול במרוקו שהתעכב בגלל הקורונה. שנים שאני חולמת להגיע לקאסבות המסתוריות הבנויות חול וורוד ומקושטות בעיטורים בֵּרְבֵּריים (הבֵּרְבֵּרים הם בליל של שבטים קדומים שמקורם בסהרה ומהווים כ-60% מאוכלוסיית מרוקו). הטיול דרש תכנון מדוקדק. מרוקו ענקית והזמן בכל זאת קצוב.
לפני היציאה כששיתפתי אנשים בתוכניות הופתעתי מהתגובה האוטומטית כמעט:
"אתם לא נוסעים בטיול מאורגן? זה מסוכן!"
בהיותי ילידת תורכיה דוברת תורכית שגדלה בקרב מוסלמים אני לא נוטה להכליל את כל המוסלמים תחת מטריה אחת. גם בארץ אני מעורה בחברה הערבית והדרוזית.
וחוץ מזה – אני בוגרת הודו 😊 אבל אני חייבת להודות שהתגובה הזאת הצליחה לערער במעט את בטחוני, למרות ההכנה הרבה, הקריאה ברשת במגוון שפות וההתייעצות עם מכרים שביקרו במרוקו.
אקדים את המאוחר ואומר – הטיול היה הצלחה אדירה!
טיילנו בכל האתרים שרצינו וחצינו את מרוקו ממראקש מערבה עד לעיר אסווירה (Essaouira) שעל האוקיינוס האטלנטי דרך הרי האטלס המרהיבים מדרום ואתר המורשת העולמית איית בן האדו (Aït Benhaddou)
אית בן האדו
כפר ברברי המתוארך למאה ה-11.
הכפר משומר לעילא ומשמש דוגמה יוצאת מן הכלל לאדריכלות ברברית עתיקה. המבנים בנויים חומרי בניה מקומיים טבעיים: חול, חצץ וקש.
הכפר הוכר כאתר מורשת עולמי ב-1987 ולכן אסור לבצע בו "שיפורים" מודרניים. לפיכך אין בו חשמל ובערב מתנהלים לאור נרות.
השקפנו על הסהרה ונדהמנו מהמרחבים. טיילנו בנחת. עצרנו בערים וכפרים קטנים, בשווקים מקומיים ובשולי הדרכים. בן זוגי לא פסח על אף דוכן רחוב. אבל כל היופי הזה לא יכול היה להלהיב אותנו אלמלא הכנסת האורחים המרוקאית.
וזו המטרה של הרשימה שלי
לספר על האנשים שפגשנו ואולי להפריך כמה מן החששות.
על האנשים
בכל מקום אליו הגענו במרוקו התקבלנו בסבר פנים יפות ובהתלהבות כנה על היותנו ישראלים ויהודים. לא אחת הייתה התגובה "ברוכים הבאים אחים שלנו!" אנשים מבוגרים שפגשנו, שעוד זכו לחיות בשכנות עם יהודים, ששו לספר על שכנות זאת וכמה הצטערו על עזיבת החברים היהודים שגדלו עמם. בערים המתויירות בעלי העסקים כבר מזהים עברית ומאירים פנים כשנוצרת תקשורת.
אישה בֵּרְבֵּרית "כישפה" אותי ולפני שהבנתי מה קורה "הסכמתי" לקעקוע חינה.
הרגשנו חמימות אנושית כנה בכל דוכן אוכל ארעי, בשווקים, בדרכים, בבתי המלון ובמסעדות. הכנסת האורחים הייתה תמיד אדיבה, נדיבה ומלווה בחיוך רחב.
באחד הימים, אחרי נסיעה ארוכה בדרכים, רצינו להגיע לנווה מדבר – פינט אואזיס שמו (Fint Oasis).
זה מקום נידח מאוד.
Google Maps הוריד אותנו מהכביש הראשי אל דרך עפר. נסענו כחמישה קילומטרים באדמה טרשית וצחיחה. אחרי נסיעה של כ-20 דקות בנוף המדברי התגלו לפתע מטעי הדקלים. מנגד שכן כפר בֵּרְבֵּרי טיפוסי, בתי חמר ורודים, חלונות קטנטנים במבנים ריבועיים, רחובות עפר צרים, צריח מסגד צנוע. השארנו את הרכב ועברנו ברגל גשר עץ. משמאלנו התגלה מקור המים והחיים של כל הישוב הזה, וכ-20 ילדים בני 8-10 משחקים במים, טובלים עד הברכיים, משפריצים, משחקים בכדור, צוחקים.
מסביב שקט מדברי עמוק, רכסים בגוונים של ורוד וחום ושחור והצחוק המהדהד של הילדים. נמשכנו לכיוונם ואל המים הזכים.
הילדים היו מלווים בכמה נשים מכוסות ראש לבושות ג'ינס וגבר צעיר ששיחק איתם מטקות עם כדור טניס צהוב. עצרתי לידם ואמרתי בהתנצלות שהכדור גדול מדי למטקות, "במדינה שלי זה ספורט לאומי" צחקתי. הבחור התעניין מיד ורצה לדעת מאיפה אני, איך משחקים מטקות, איך נראה הכדור, והכי מעניין – שלף מיד את הסמארטפון וביקש ממני לאיית "מטקות" באנגלית. התפתחה שיחה מחויכת לצד האגם היפהפה, ההרים שצומחים ממנו, כשהילדים משתובבים מסביבנו. הבחור היה המורה לספורט וגם לאנגלית בבית ספר יסודי בעיר הסמוכה. "הילדים בקושי רואים מים בטבע" סיפר, "הבאנו אותם ליום כייף". הוא היה נלהב לדבר באנגלית.
במרחק קצר אישה מקומית התמקמה בערוץ קטן שהסתעף מהאגם והתחילה לכבס בתנועות קצובות. בגדה הנגדית מישהו רכוב על חמור חזר מגדיד תמרים, החמור עמוס בשקי יוטה.
עוד אנחנו משוחחים וניגש אלינו אדם גבוה. "בונז'ור" בירך אותי, "מאיפה אתם?" "מישראל" עניתי בצרפתית. "אהה!" הוא נשמע נלהב. "אז מה קורה אצלכם בדיוק? נתניהו נבחר פעם נוספת?"
נעמדנו שם עוד זמן רב לשיחה על פוליטיקה ישראלית ועולמית שגלשה בטבעיות לשיחה על כלכלה, על הגירה ומשפחה, על דת ועל האדם באשר הוא.
הטיפים של ליסיה
1. עוזר מאוד אם אפשר לתקשר בצרפתית.
גם באנגלית מסתדרים אבל במקרה זה כדאי להגיע עם חבילת גלישה נדיבה או לקנות סים מקומי (בגרושים בכל פינת רחוב) ולהיעזר ב-Google Translate.
2. כן, צריך להתמקח בשווקים אבל בבקשה אל תשכחו שלעומתם אנחנו "מליונרים" (1שקל=3 דירהאם).
3. אם רוצים לחוות את מרוקו האותנטית, ממליצה מאוד ללון ב"ריאד" ולא במלון מודרני. הם יפהפיים וממוקמים, כמו נאות מדבר רגועות, בלב המדינות השוקקות.
מדינה (במלעיל) – הרובע העתיק.
ריאד – בתי מידות שהוסבו לבתי מלון. אלו מבנים בני שתי קומות בדרך כלל בנויים סביב חצר סגורה שבמרכזה מקור מים – בריכה קטנה או לפחות מזרקה.
בריאד טיפוסי כ-20 חדרי אירוח.
הריאד בו שהינו באסאווירה
4. הכבישים מסודרים למדי ולא עמוסים והנהגים אדיבים. בכבישים המהירים לרוב תראו מכוניות בודדות בלבד.
שכרנו רכב מחברה אזוטרית בגרושים. לקחנו סיכון שנקבל רכב לא משהו – הגיעה סיטרואן חדשה מהניילונים 😎
בואו אל מרוקו בזרועות פתוחות ולב רחב
וקבלו אותה כמו שהיא.
כמה תמונות מרחובות מראקש ואסאווירה (הרבה אוכל רחוב...)
מראקש
אסאווירה
עוד במלון האורחים על:-
אתם מוזמנים כמובן גם למדורים
טיולים בחו"ל
וטיולים בארץ
ולהצטרף למיזם של חמושה מנגישה
לפוסט הזה יש 4 תגובות
מקסים!! כשאהיה גדולה אסע גם!
גם חלום מרוקו שלנו נדחה בשל הקורונה. מקווה להגשים!
מעולה. אולי אם גם אני אהיה גדולה באותו זמן – אצטרף
מלי, מאחלת לך להגשים את כל החלומות כולם