ביקור בבית התפוצות בתל אביב
השילוב הלא נוח בעליל של ימי קיץ מהביל עם גדר ההפרדה הפרצופי ההכרחי, עקב ביקורה של קורי בארץ, הופכים טיולים מחוץ לבית להרבה פחות נוחים. כשאני פוסעת בעקבות העיניים, המעורפלות עקב מסך האדים שמכסה את משקפיי, וכשסנטרי מגלה עצמאות חוץ גופית ומתחיל להזיע (באופן עצמוני, כן?) מתחת למסכה שעוטפת אותו, מצטרפת לטיול מסכת קיטורים שלא מן המניין.
גם בימים נטולי קורי, משתדלים היינו לחלק את הטיולים שלנו לפי עונות השנה:-
בחורף רובם בחוץ, בטיולים עירוניים, או טיולי פריחה וטבע ובקיץ בעיקר במוזיאונים, כי שם ממוזג ומרתק.
המלצה
פעם פתוח ופעם לא, צורת הנחתת ההוראות גם לאחר הצטרפות ה"פרויקטור" (המוציא לפועל/ המתכנן/ היזם/ההוגה…מה יש לכם נגד השפה העברית?) קצוץ הכנפיים, איננה מין הבהירות ביותר. ולכן אני ממליצה בחום:-
טרם צאתכם את הבית, בדקו אם המקום מארח או לא, את המבקשים לפקוד אותו.
בית התפוצות
אחד המקומות החביבים עלינו הוא "מוזיאון בית התפוצות" כבר סיפרתי לכם עליו בעבר.
הוא עובר כרגע שיפוצים, שעתידים להסתיים בדצמבר 2020 ואנחנו כבר מחכים לשוב ולפקוד אותו. גם ילדים יכולים ליהנות הנאה מרובה מהשהות במקום.
תערוכה קטנה ועצומה - "לוכד ההיסטוריה" שִׁים - דייוויד סימור
החדר לא גדול במיוחד, חדר התערוכות המתחלפות. אבל התערוכה שבו ענקית.
אין לי מילים אחרות להגדיר אותה. תערוכה עצומה ומלאת עוצמה.
אתם יודעים וזה לא מפליא אתכם כלל, שאנחנו חובבי תערוכות בכלל, ותערוכות צילום בפרט.
כשטיילנו בורונה, ביקרנו בתערוכה של רוברט קאפה. באמסטרדם לא פספסנו את מוזיאון הפואם הנפלא. אהבתי הגדולה באמת, היא לצילומי רחוב, צילומי סצינות, החיים הלא מבוימים, כי בכל פינה סיפור.
המון אמפטיה זרמה מתוך כל צילום וצילום אל הצופה, המתבונן בסיפור שלכד שים בעדשת מצלמתו. כאילו כל "הקלקה" הייתה על ידי עוצמות הרגש, האכפתיות, החמלה והאמפטיה שחש המצלם אל מושא הצילום. נשאבתי. נשאבנו ונשארנו כמעט ללא מילים.
דייוויד סימור
דייוויד שימין נולד בשנת 1911 בוורשה למשפחה יהודית בעלת הוצאת ספרים שהוציאה לאור יצירות ביידיש ובעברית. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה עברה משפחתו לרוסיה, אך חזרה לוורשה בשנת 1919.
הוא למד אמנות גרפית בלייפציג, ונסע לסורבון שבצרפת להמשך לימודי דפוס, כימייה ופיסיקה. הייתה זו מצלמה שהשאיל לו חבר משפחה, שהיה בעל סוכנות תמונות, שעוררה בו את העניין בצילום ושינתה את הכיוון.
בשנת 1933 החל לעבוד כצלם עיתונות עצמאי, וחתם על עבודותיו CHIM "שים" – קיצור של שם משפחתו, שימין – על מנת להסתיר את מוצאו היהודי.
אחד הסיפורים/צילומים הראשונים של שימין על עובדי לילה, הושפע מ"פריס דה נויט" של בראסאי.
שים החל לעבוד כצלם עצמאי.
החל משנת 1934 הצילומים שלו הופיעו באופן קבוע ב"פריז סוייר" – עיתון יומי בפריז.
אז גם פגש את אנרי קרטייה-ברסון ו רוברט קאפה.
שנים מאוחר יותר, בשנת 1947, יחד עם ג'ורג' רודג'ר ו ויליאם ונדיברט הקימו שים, קרטייה-ברסון וקאפה, את "צילומי מגנום".
בשנים 1936 – 1938 צילם שים את מלחמת האזרחים בספרד, ואחרי שהיא הסתיימה, נסע למקסיקו. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה עבר לניו יורק, שם אימץ את השם דייוויד סימור. שני הוריו נרצחו על ידי הנאצים.
סימור שירת בצבא ארה"ב (1942-45) וזכה במדליה על עבודתו במודיעין, לאחר שהיה חלק מחבורת נערי ריצ'י
נערי ריצ'י
בתקופת מלחמת העולם השנייה קבוצה של כ-10,000 צעירים, מרביתם ילידי גרמניה שנמלטו ממולדתם (יהודים ברובם), התגייסו לצבא ארצות הברית. שם, מאחר והכירו את השפה הגרמנית ואת דפוסי המחשבה, התרבות והמנטליות של הגרמנים טוב יותר מכל יליד ארצות הברית, הם עברו אימונים במרכז מודיעין של הצבא האמריקאי "מחנה ריצ'י" שמו.
נערי ריצ'י נכנסו לאירופה בפלישה לנורמנדי עם הכוחות האחרים של בעלות הברית, ועזבו את היחידות איתן נחתו, כדי לבצע את המשימות המיוחדות שהוטלו עליהם.
בפעולות גלויות וחשאיות, כשהם משתמשים בשיטות הלוחמה הפסיכולוגית אותן למדו במחנה ריצ'י, הם סייעו לשבור את ההתנגדות הגרמנית. תוך שימוש בהפצת דיסאינפורמציה באמצעות הודעות בעיתונים, כרוזים ושידורים ברדיו, זרעו דמורליזציה בקרב החיילים הגרמנים.
כשהם משתמשים בהיכרותם את השפה והמנטליות, חקרו שבויי מלחמה ועריקים גרמנים על מנת לאשש ולהעביר מידע על סדר גודל הכוחות הגרמניים, תזוזת כוחות, ומצבם הפסיכולוגי והפיסי של חיילי האויב.
בתום המלחמה רבים מנערי ריצ'י שימשו כמתורגמנים במשפטי נירנברג.
בשנה שלאחר מכן הוזמן שים על ידי יוניצ'ף לצלם את אומללות ילדי אירופה.
סימור המשיך לצלם סיפורים מרכזיים ואנושיים ברחבי אירופה אך גם, כדי להתפרנס, את כוכבי הוליווד.
גם את ראשיתה של מדינת ישראל לכד בעדשת מצלמתו.
לאחר שרוברט קאפה נהרג, הפך שים לנשיא החדש של מגנום ומילא תפקיד זה עד 10 בנובמבר 1956 אז, כאשר סיקר חילופי אסירים ליד תעלת סואץ, נהרג מירי צלפים מצריים.
צילומי מגנום
סוכנות הצילומים מגנום נוסדה שנתיים לאחר סיום מלחמת העולם השנייה על ידי כמה צלמים והם:-
רוברט קאפה, אנרי קרטייה-ברסון, ג'ורג 'רודג'ר ,דיויד "שים" סימור וויליאם ונדיברט.
מטרתם הייתה לשקף את אופיים העצמאי כאנשים וכצלמים. הם הקימו את מגנום, כדי לאפשר להם ולצלמים אחרים לצלם מחוץ לנוסחאות המקובלות ולעגן את זכויות היוצרים של הצלמים על יצירותיהם.
רודג'ר, יליד אנגליה, שתיעד את הבליץ ושחרור ברגן בלזן.
קרטייה-ברסון, הצרפתי, שחלק ניכר מהמלחמה היה בשבי הגרמנים, ולאחר שנמלט הצטרף למחתרת הצרפתית.
דייוויד סימור יליד פולין, שאיבד את הוריו לנאצים.
רוברט קאפה ההונגרי, ששמו הפך שם נרדף לצילומי מלחמה, מאז מלחמת האזרחים בספרד, וזכורים כמובן גם צילומיו מנורמנדי.
וויליאם ונדיברט יליד שיקאגו, שנשלח בשנת 1938 על ידי הירחון LIFE לאנגליה לשישה חודשים. למלחמת העולם השנייה היו עבורו תכניות אחרות. הוא החל מתעד את הבליצים על לונדון כבר מהראשון שבהם ושהה בלונדון שנתיים וחצי. היה זה הוא שהציג לעולם את הצילומים הראשונים של הבונקר של היטלר.
הצילום/התמונה כסיפור – היא ההגדרה העיקרית של מגנום, תוך הדגשת עיני המצלם, אופיו והאופן בו הוא עצמו רואה את המצולם. כמו לכתוב יומן מנקודת מבט אישית.
העדשה היהודית
תערוכת לובי קטנה ויפהפייה, שתוכלו לראות בדרככם אל התערוכה של דיויד סימור.
לא תוכלו, והאמינו לי שגם לא תרצו, לפספס אותה.
נגישות בבית התפוצות
בית התפוצות נגיש לאנשים עם צרכים מיוחדים:–
במוזיאון יש:
מעלית רחבה
חניית נכים
מכשירי אודיו ניידים לאנשים עם לקות שמיעה עם סרטונים ייעודיים
מוצגים בגובה ישיבה
דגמי בתי כנסת בתלת מימד למישוש – לכיבדי ראייה ועיוורים
קופה נגישה
כסאות גלגלים בקבלה לשרות הציבור
מלתחה לשמירת חפצים
חנות המוזיאון מונגשת לבעלי כסאות גלגלים
בית קפה ארומה מונגש לבעלי כסאות גלגלים
תאי שירותים מונגשים לבעלי כסאות גלגלים
מתוך אתר בית התפוצות
לפוסט הזה יש תגובה אחת
הייתי שם במספר תערוכות מרתקות ותודה על ספור התערוכות. אני אחכה לדצמבר הקריר, לסיום השיפוץ 🙂