ג'יל - עשור לאימוץ
היום, ג'יל שלנו, או אנחנו שלה (תלוי בעיני המסתכל) עשר שנים.
כשאימצנו אותה הייתה כבר בת שלוש, עם חוויות עבר – שלנו לא היה בהם חלק
זיכרונות, שעד עצם היום הזה מידי פעם בפעם, גורמים לה לזעוק זעקות שבר מתוך שינה, ולנו לזנק – לשבת לידה וללטף עד שנשמע קול עמוק, מן נהמה שעולה מחדרי בטן ונפש – שמשדרת:- תודה, נרגעתי.
כלבה שפוחדת פחד מוות מ….זבובים וממי גשמים שזורמים במרזבים,
שהפסקת חשמל, גם באור יום, גורמת לה לרעוד כעלה נידף.
כשקבלנו אותה, רעמים לא הפריעו לה – אבל אחרי "צוק איתן" רעמים גורמים לה לגרוף ברגל שלופת ציפורניים, את הידיים והרגליים שלנו כדי שנחבק, נלטף ולא נעזוב.
ולא, זה בכלל לא משנה אם היה זה רעם בודד אחד באמצע הלילה, או סופת רעמים ביום.
אני פה, היא גורפת בעוז, כשמבע אומלל על פרצופה, אני פה ואסור לעזוב.
אותו מבצע גרם לה לרוץ ולהתייצב ליד דלת הכניסה, בכל פעם שיש צפירה לזכר יום הזיכרון לשואה ולגבורה או לזכר חללי מערכות ישראל.
הכלבה שפרקה לי כתף – כי חשבה שכלב שבא מולה הוא חטיף בתנועה.
דון קאמילו היה הכלב של אמי, זכרה לברכה. על שום גילו ו"יופיו" היה ברור שמעטים הם הסיכויים שיהיה מי שיאמץ אותו. החלטנו שהוא יצטרף למשפחה.
היה חשש, מאחר וג'יל לא מסתדרת עם כל כלב, אבל היא קבלה אותו בחום ובשמחה. היום הבריון משתלט בששון על כל מה ששייך לה והיא, טובה ומופלאה, אפילו מאפשרת לו להכנס מתחתיה ולאכול מצלחת המזון שלה, תוך כדי כך שהיא אוכלת.
הכלבה המופלאה והמצחיקה – משטח החיבוק המושלם, שעד היום גורמת למיני ברנשים וחתיכות, נבונים יותר, אך בדרך כלל פחות, להפיק מגרונם מיני מרגליות.
"למה אי אפשר גור? היא מעוקרת רק באוזניים, לא?"
"היא כל כך גדולה – זה בטוח זכר!"
ועוד מיני מכמנים לרוב
היום אמנם יום השנה ה 10 לאימוץ הנהדר שלנו, אבל אנחנו חוגגים אותה ואת נוכחותה הנהדרת ורבת הרושם, בכל יום ויום מחדש.
אחרי שנתיים בעמותה
ג'יל הייתה שנתיים בכלביה. היה לה מזל ואהבו אותה ושמרו עליה מכל משמר.
לא רבים הם הכלבים שזוכים לכזו שמירה צמודה, והמונים פשוט מורדמים כדי לפנות מקום לכלבים אחרים.
שנתיים ג'יל חיכתה רק לי. היה לי מזל, אני מקווה שאם ישאלו אותה, היא תגיד שגם לה.
לכו לאמץ, אבל...
אם אתם רוצים ואוהבים כלבים. לכו ואמצו כלב.
אני מתעקשת לצוות את שני התנאים הללו, אהבה ורצון יחד, מפני שאפשר לאהוב כלבים, אבל לא לרצות לגדל אותם. אהבה לא מספיקה פה. חייבים להיות מודעים למכלול, ולרצות לגדל את הכלב למרות הכל.
אם אתם רוצים לזכות בחברה משובחת, מצחיקה ותומכת, באהבה כנה שאינה תלויה בדבר לכו ואמצו כלב. אבל רגע אחד לפני, שבו ועשו חשבון עם עצמכם, אם אתם מודעים לחובות שאתם לוקחים על עצמכם לעוד שנים רבות.
בתקופת הסגר אימצו רבים כלבים כדי שיהיה להם התירוץ לצאת מהבית. זה נחמד.
אין תירוץ טוב מזה בעולם. אבל הוא לא מספיק. כלב הוא לא המרק בפרסומת.
הוא חי, הוא מרגיש, וכמו כל יצור חי – גם הוא לא רוצה להתמודד עם נטישה.
אם אתם רוצים כלב "בשביל הילדים" – עשו לי טובה ואל תאמצו.
כמו שלא הייתם נותנים (בדרך כלל) לילד שלכם לגדל תינוק, אין שום סיבה לצפות ממנו שידע לטפל בכלב. כלב זה כיף גדול, זו הנאה שאין ניתן לתארה במילים, אבל זו גם השקעה כספית לא מבוטלת.
חיסונים, בדיקות לא צפויות כשהוא חולה. אוכל. הייתם מאמינים שלא כל אוכל מתאים לכל כלב? שלעתים כלב זקוק למזון רפואי שעלותו לעתים יותר מכפולה ממזון "רגיל".
כלב לא אוסף אחריו את צרכיו, ולא מבריש את שערות פרוותו, הוא פשוט זורה אותה לכל עבר. וכשבאה הרוח היא יוצרת מערבולת שער כלבים. כלב לא אוסף אחריו את הצעצועים שלו.
הוא כלב.
לא לוקחים כלב לתקופה ואז מחזירים לשולח. כלב זה לא צעצוע.
וכשאתם נוטלים לעצמכם את החירות להגיד "הבאתי כלב בשביל הילדים", בה בעת אתם מתנערים מהאחריות הגדולה שלכם לתת לו את כל הטיפול לו הוא זקוק.
אני אוהבת כלבים.
אל תיקחו כלב בשביל הילדים, או כי סגר עכשיו ואתם בודדים.
אל תיקחו כלב כי "כשהייתי ילד אמא שלי לא הסכימה" כדי לגלות חודש אחר כך, שאולי אמא צדקה וזו טרחה לא קטנה.
קחו כי אתם רוצים ואוהבים.
קחו רק אחרי שברור לכם, שאתם מודעים לזה שבין ליקוק חפוז לכשכוש זנב עליז, ישנה גם השקעה כלכלית ואחריות בלתי ניתנת ל"חיפוף" רבת שנים.
מה יהיה כשיוולד לי תינוק
כשאוריאל הודיע להוריי בזו הלשון:-
"בקשתי את יד בתכם והיא נאותה" (בחיי, נו)
הביט בו אבי, זכרו לברכה, ואמר לו:-
"בסדר, אבל אתה יודע שהיא באה בעסקת חבילה עם כלב, נכון?"
הוא ידע.
ילדינו, שהיום הם כבר גדולים ובעלי משפחות משל עצמם, נולדו לתוך בית עם כלבה.
הם גדלו עם כלבים. אולי עוד יבוא היום ואספר לכם את עוללות כל אחת ואחת מהן.
את איילת בכורתנו הבאנו הביתה במשקל של 2.250 ק"ג. זערורה לכל הדעות והמשקלים.
בפתח הבית קבלה אותנו בל, כלבת רועה גרמני בת ארבעה חודשים וקצת. לאחר שהנחנו לה להפגין את מנת השמחה לקראתנו, והענקנו לה את תשומת הלב לה חיכתה, התכופפתי ונתתי לה את איילת.
התגובה הראשונה של בל הייתה רתיעה מפני היצור הפועה.
התגובה השנייה הייתה לרחרח אותה בזהירות, ללקק לה את כפות הרגליים ומאותו הרגע ממש,
איילת הייתה של בל.
בל הייתה זו שבשעת צהריים כשאיילת ישנה, באה וגררה אותי בכוח אל החדר שלה, כשהיא תופסת בשיניה את חצאיתי – כדי שאגלה שמשום מקום התינוקת הבריאה שהשכבתי למנוחת צהריים פיתחה חום של 39 מעלות.
בל הייתה זו שבעזרת אזניה נעמדה איילת לראשונה בלול, כשחוטמה של בל בין השלבים ושתי אזניה אחוזות היטב בכפות ידי העוללה. היא לא זזה ולא השמיעה קול, למרות אי הנוחות המשוועת בה הייתה נתונה.
וכך, בדיוק באותו האופן – נהגנו כשנולד עופר.
הנחנו לה לשמוח לקראתנו – הענקנו לה את תשומת הלב אותה בקשה והנחנו לה להכיר את החבר החדש שהצטרף למשפחה.
כשהאכלנו או טיפלנו בהם – בל הייתה לצדנו. לא מנענו ממנה להתקרב לא שלחנו אותה מהחדר, לא נזפנו בה כשנבחה. מותר ולטעמי האישי אף רצוי, לתת לתינוקות ללמוד ולהתרגל לקולות הסביבה, גם כשהם קולות נביחה.
למרות שהיינו בטוחים שבל תקבל את העוללים שלנו, הצעדים שלנו היו זהירים. בל ידעה שאנחנו בוטחים בה והיא כנראה הגיבה למה שאנחנו שידרנו. כך לפחות אנחנו מניחים.
אני רק מספרת לכם איך זה היה אצלנו. אני לא מאלפת ולא פסיכולוגית לא של חיות ולא של בני האדם.
זו איננה המלצה לנהוג כפי שאנחנו נהגנו.
מה יהיה כשיוולד לכם תינוק?
תתייעצו עם מאלף טוב, תנו לו להכיר את הכלב זמן מספיק לפני הלידה והוא ייתן לכם את הכלים שהוא יודע לתת.
מה לא תעשו כשיוולד לכם תינוק?
אתם לא תוותרו על הכלב שהיה לכם בן בית.
כמו שתום הסגר הוא לא תירוץ לנטוש את הכלב, גם תינוק שמצטרף למשפחה לא.
לפוסט הזה יש 2 תגובות
כתבת מקסים. ג׳ילולי מושלמת והיא זכתה בכם ואתם זכיתם בה. כל כך נכון מה שכתבת לגבי אימוץ כלב. מקווה שאנשים לוקחים לתשומת ליבם.
🙂 גם אני מקווה. מקווה שיקחו לתשומת לב ויהיו מודעים ו- שיאמצו