בחיאת כמה את מצלמת?

את בכלל רואה משהו?

צריך להתרגל לטייל אתי. אני רואה בכל פינה – סיפור.

אוריאל, אהוב לבי שיודע לפרש כל תו וכל ניע גבה – כבר יודע לזהות מה משך את תשומת לבי. זה כיף אדיר.

כתוצאה ישירה מריבוי הסיפורים שאני רואה, הליכה של עשר דקות עשויה/עלולה (תלוי במתבונן) להפוך להליכה של שעה. ומסלול בדרך ישרה, עלול להפוך למסלול עקלתון משעשע.

העיניים מוליכות את הרגלים ואת המצלמת.

אנשים שמטיילים אתי תוהים לא אחת, אם אני מספיקה בכלל להנות מהטיול ולראות את המראות. אני מצלמת בלי הפסק ולא אחת הביעו חשד שאני מצלמת בלי לדעת מה.

אני יכולה להבין את התהייה. אם אחרי חמישה ימים אני מצליחה לחזור עם 4000 צילומים, כנראה שמהצד – ככה זה נראה.

האמינו לי – אני יודעת מה אני מצלמת עוד לפני שצילמתי.

קודם רואה – ואז "יורה".
כבר קרה שהוכחתי שאני יודעת לספר מה ראינו ואיפה – גם בלי להסתכל בצילומים. הצילום עבורי מעצים את החוויה. לא גורע ממנה ולו במעט.

סיפור קטן:-

בטיול האחרון (נכון לעכשיו) שלנו לפראג עליו תוכלו לקרא בפוסט נפרד, ביקרנו בספריה מרהיבה ביופייה במנזר סטרחוב.
כמובן ששילמנו את התוספת שנדרשה כדי לאשר צילום במקום. ואני כדרכי – צילמתי בלי הרף.

אחרי המנזר נכנסנו למוזיאון קטנטן ויפהפה שמאחורי הספרייה ובו היו צילומים של מלאכת השימור שנעשתה במקום.

אוריאל עמד זמן מה מול אחד הצילומים. שאלתי אם הוא זוכר איפה זה ממוקם. הוא לא זכר.
בו ברגע ספרתי לו איפה בדיוק ממוקם אותו ציור מדהים בספריה והראיתי לו על צג המצלמה שאפילו צילמתי את אותו הציור עצמו.

כלומר ידעתי, זיהיתי, מיקמתי.

אז נכון שעל פניו אפשר לחשוב שאני מצלמת מבלי לחוות את הטיול. אבל זו טעות.

רואה – חווה – מצלמת.

סיפור נוסף:-

לא מזמן חזרנו מטיול בפירנצה, עליו תוכלו לקרא בפוסט נפרד. היה אתר אחד שלא כל כך אהבתי. לא כל כך דיבר אלי.
אולי כי עקב שיפוצים רק חלק קטן שלו היה מותר לשיטוט, ואולי כי פשוט יש דברים שפחות מדברים אלי.
כך או כך כשאוריאל ואני עברנו על הצילומים גילינו שזה האתר שבו הנפקתי הכי פחות צילומים מכל אתר אחר – אפילו ביחס לטיולים אחרים במחוזות אחרים.

רואה – חווה – מצלמת.

כל הזמן מתבוננת ושואפת לתוכי את המראות.

הצילום הוא הדרך שלי לשמר אותם לעצמי ולשתף אחרים בחוויה שעברתי.

כי כמו כל דבר – גם הצילום מבוסס על תחושות וחוויות אישיות מנקודת המבט האישית שלי.