אשדוד - טיול אל עיר הולדתי
בראשית ימי
אשדוד הוקמה בנובמבר 1956. אני נולדתי ביוני 1959. ילידת אשדוד.
במרץ 1957 נישאו הורי ונרשמו כזוג להגרלת בתים ברובע הראשון של אשדוד – רובע א'.
את תקופתם הראשונה בעיר הם בילו בכתובת 8 ג' 4. כתובת מוזרה משהו.
האמת היא, שאני זוכרת את הכתובת, אבל לא את המיקום המדויק שלה.
היום כבר לרחובות יש שמות, ולי כבר אין את מי לשאול.
המבנים ה"קבועים" הראשונים שנבנו באשדוד היו ארעיים😉 ה"קליפורניות".
הן היו מעין קיבוץ של קרוואנים למבנה אחד.
אבא שלי, יהושע ברנט ז"ל, התמנה להיות מנהל בנק הפועלים הראשון באשדוד.
"…הבנק הראשון באשדוד, בנק הפועלים, שכן אף הוא באחת הקליפורניות. כל הבנק היה חדר אחד וישבו בו שניים: המנהל יהושע ברנט, והקופאי פרג' אסלן, מנוחתם עדן"
כך מספר משה אדמון שהוא ואבא שלי גם הוציאו תקופה מסוימת באשדוד, עיתון.
בשנת 1958 הוקם השיכון הראשון באשדוד ברובע א', "שיכון חברת חשמל" קראו לו. ולמרות שהשיכון היה מיועד בעיקר לעובדי תחנת הכוח באשדוד, הרי שהגרלת הבתים כללה גם כאלו שלא עבדו בחברת החשמל.
וכך, מיום שאני זוכרת את עצמי ועד ליום הולדתי ה 11, גדלתי ברחוב הזית 3.
במלחמת ששת הימים כשהייתה אזעקה, היינו מתגלגלים אל מתחת למיטות, מפני שהמקלט הקרוב היה בשיכון קו לבן, ומי היה מספיק לרוץ?
עד כיתה ו' למדתי בבית הספר גאולים שהיה בית הספר הראשון בעיר. ובמלחמת ששת הימים, למדנו ב"משמרת שניה" בבית הספר עוזיאל. שהיה רחוק מהבית. אני לא משוכנעת שאני יודעת למה, אולי לא היה מקלט ב"גאולים"? אולי שימש למשהו אחר? ואולי המבנה עצמו היה כבר אז רעוע?
כך או כך אחרי ארוחת הצהריים היינו שמים פעמינו לבית הספר, אחרי שתלמידי "עוזיאל" סיימו משמרתם.
עד היום אני זוכרת בערגה וגעגוע, את הירידה דרך חורשת האשלים, וסבך הרותם, אל חוף הים.
את האדמה הלחה אחרי גשם, שהיינו משחקים עליה "ארצות", את השמים הפוגשים את המים ואת קוצי הדורבן, שהיינו מוצאים לעת טיול, מונחים על החוף.
ב 01/07/1970 יום אחרי שחגגתי את יום ההולדת ה – 11 שלי, עזבנו את אשדוד ועברנו לראשון לציון.
אשדוד - היסטוריה בקטנה
וקצת על ההיסטוריה, המעט יותר ארוכה משלי, של אשדוד.
אשדוד נזכרת בכתובים כעיר כנענית, מהמאה ה-17 לפנה"ס.
על שום מיקומה, על דרך הים, כנראה הייתה מרכז סחר גדול ופעלתני.
הפלישתים הגיעו למקום סביב המאה ה-11 לפני הספירה , הקימו בה מקדש גדול לאל דגון, והיא הפכה להיות אחת מחמשת סרני הפלישתים. סרני הפלשתים היו שרים – או בקיצור שליטי הערים וחמש הערים הללו היו מאוגדות תחת אותו משטר כללי אחד. מלבד אשדוד, היו מאוגדות תחת אותה ברית, הערים עזה, אשקלון, גת ועקרון. כיבושה על ידי צבא פרעה הביא להקמת נמל חדש מדרומה וסביבו הוקמה העיר אשדוד ים, שתפסה את הבכורה.
המקום עבר אינספור כיבושים, ותחת השלטון ההלניסטי, נקראה העיר בשם איזוטוס. בשנת 147 לפני הספירה, הוחרב מקדש דגון על ידי הכובש התורן, יונתן לבית חשמונאי. במאה ה-7 הוקם באזור כפר ערבי בשם איסדוד, שצמח לעיירה קטנה עד לכיבושו ע"י צה"ל, במלחמת העצמאות.
אשדוד המודרנית, מראש הייתה עיר מתוכננת. לא כזו שנבנתה בית מתוך בית ושכונה אל שכונה, אלא מראש תוכננה כעיר בעלת רובעים – רובעי מגורים, רובעי מסחר ועוד.
אשדוד של היום, איננה אשדוד של ימי ילדותי.
עם השנים היא התפתחה וגדלה, כבשו את הכביש, ששבר את לבי, בין חורשת האשלים אל החוף.
זו לא הפעם הראשונה בה אני חוזרת לבקר בה. בביקורי הקודמים, בעיקר חשתי את הצביטה על השינוי. את הגעגוע, הלא ריאלי, למה שהיה ואיננו.
הפעם, בת 60 החלטתי לחזור אל עיר הולדתי כתיירת.
תיירים באשדוד
מצודת אשדוד-ים
החלטנו להתחיל את הטיול שלנו במצודה – אשדוד ים.
הגענו, בטח שהגענו! לאתר מגודר שאסור להיכנס אליו. נורא בא לי לכתוב שמצודת אשדוד ים בשיפוצים, אבל זה יהיה לא מדויק. נעשות שם עכשיו עבודות שיקום ושימור, שלא ידעתי עליהן.
הייתי במקום מספר פעמים בעבר, אמתין בסבלנות, וברור לי שבאחד החודשים הקרובים אקפוץ לשם לראות את תוצאות השיקום.
♦ התמונות שלמטה צולמו ב 2012
המוזיאון לתרבות הפלישתים
המוזאון לתרבות הפלשתים הוא מוזיאון ארכיאולוגי שנפתח בשנת 1990.
בין השנים 2012 – 2013 עבר המוזיאון מתיחת פנים ושיפוץ נרחב. זהו המוזיאון היחיד בעולם שמקדיש תערוכת קבע שמספרת את סיפורם של הנוודים הפלישתים, שאשדוד הייתה אחת מחמש הערים החשובות ביותר שלהן, ואת תרבותם.
במקביל, מכוון המוזיאון גם לעבר ימינו כשהוא בעצם פונה אל הקהילות השונות שבאשדוד ויחד אתן מעלה ומקים תערוכות מתחלפות על מנת להציג את השוני והדמיון בין הקהילות שיחד בונות עיר.
התערוכה הקבועה מרשימה ביופייה ומקרבת מאד. עם אריחי הומור שפזורים סביב המוצגים ועם הסברים ברורים.
שמחתי לראות שעל חלק לא קטן משלטי ההסבר, מופיע כיתוב בכתב ברייל.
מוזיאון ארכיאולוגי משובח שבקלות יכול ללמד ולקרב ילדים, למצוא עניין הן בהיסטוריה
והן במוצגים ארכיאולוגים.
התערוכה האחרת, המתחלפת, התייחסה הפעם לאש. גם התערוכה הזו יפה להפליא ומרגשת.
נגישות:-
רמפה בכניסה אליו עם הכוונה ברורה.
במקום מעלית נגישה, וכאמור חלק מהמוצגים מוסברים בכתב ברייל.
מכובד ומכבד. יופי.
מוזיאון אשדוד לאומנות
המוזיאון הוא חלק ממרכז מונארט לאומנויות. המרכז לאומנויות הבמה, מבנה בעל ארכיטקטורה מעניינת, המוזיאון ובית יד לבנים נמצאים כולם במרחק הליכה קצרצר זה מזה.
מבנה המוזיאון כשל פירמידת זכוכית. גם אם הפירמידה הזו מעוררת בכם זיכרונות עמומים של כניסה למוזיאון אחר בעיר אחרת, הזיכרון יעצר שם.
המוזיאון משתרע על פני שלושה מפלסים המחולקים לאולמות תצוגה קטנים עם פתחים, מעברים וחלונות. החללים אמנם קטנים ובכל זאת להרגשתנו (הסובייקטיבית, יש להדגיש) אינם מנוצלים דיים. תחושה של ריקנות.
בחלל הכניסה פגשנו תערוכה קטנה ונפלאה של אחת עשרה עבודות מאוסף ישראל מקוב
תערוכה יפהפייה ובה בין היתר ציורים של אריה ארוך, מרסל ינקו, יחזקאל שטרייכמן, יוסף זריצקי ועוד.
בקומות הבאות תערוכה שנקראת "תערוכת הזוכים" (נפתחה בשבת 18/01) ובה מוצגות עבודותיהם של הזוכים בפרסי משרד התרבות והספורט, לאומנות ועיצוב לשנים 2018-2017.
אנחנו איננו מבקרי אומנות. יש שם עבודות שאהבנו יותר, יש שפחות.
אבל מצאנו את עצמינו כעוסים במידת מה כשראינו שעל מנת לראות את שם האמן נאלצים היינו
להדביק את חוטמנו אל הקיר. הכיתוב קטנטן ולא מכבד.
יש כמובן מי שיגיד שעל שום גילנו קהו עינינו מזוקן, אבל הכיתוב בתערוכה שבקומת הכניסה היה גדול יותר, קריא יותר ומכבד יותר.
מצב התחזוקה של המבנה מאכזב (אני מנסה להיות מנומסת), כתמי רטיבות על התקרה, עם סימני עובש מבצבצים, הרצפה לא נקיה וזרועת כתמים.
היה נחמד אם היו מקדישים תשומת לב רבה יותר לתחזוקת המוזיאון ולכיבוד האומנים שמוצגים בו.
יש אפשרות לרכוש כרטיס משולב המאפשר כניסה לשני המוזיאונים המוזכרים כאן.
גבעת יונה
גבעת המגדלור, בשבילי.
אלומת האור שבאה והולכת ומרחפת על פני הבתים והים, הייתה חלק בלתי נפרד מילדותי.
עד כדי כך בלתי נפרד, שמשוכנעת הייתי שהיא קיימת בכל עיר וכפר.
מגדלור זקוף, שחלקו העליון לבוש מפת משבצות באדום לבן, שניתן היה לראות אותו מחצר הבית, מהחוף, מהמרכז המסחרי, אם אני חושבת על זה, המגדלור חלש על כל נקודה מנופה של עיר ילדותי.
ידענו שהוא לא רק מסובב אלומת אור קבועה מעל ראשינו, אלא נושא על ראשו מכ"מ.
המגדלור היה בן לוויה מוכר, חביב וידוע. ממלא את תפקידו כנווט על פני ימים וגם על פני היבשה.
חמישים שנים שאין אני מתגוררת בעיר הזו, ומעטות הן הפעמים בהן פקדתי אותה מאז עזבנו.
משונה היה לי בפעמים האחרונות לתור אחריו. כאילו שחה קומתו והוא התגמד אל מול העיר, שצמחה לרוחב ולגובה. וזאת למרות שהוא ניצב בנקודה הגבוהה ביותר באשדוד.
על גבע רם, שמתנוסס לגובה של 53 מ' מעל פני הים.
שתי אגדות/מסורות שונות מסבירות את שם הגבעה.
על פי אחת, בנקודה זו על חוף ימה של העיר, נפלט הנביא יונה מלוע הלוויתן שבלע אותו.
על פי האחרת, זה מקום קבורתו של הנביא.
במקום טיילת, שמשקיפה על נחל לכיש ועל הנמל, גלעד לזכר הנביא יונה ואחד נוסף לזכרה של
יפה בן עמ"י שהייתה רעייתו של עובד בן עמ"י שהיה אחד מיוזמי ומקימי העיר.
כך לפחות ידעתי וחשבתי כל השנים. תוך כדי חיפושים מצאתי כתבה שקצת ערערה את מה שידעתי.
פארק לכיש
בביקור הפעם לא ביקרנו בפארק.
כדרכו של החורף, התחילה רוח קרה ולא נעימה, שעודדה אותנו להמנע מלשוטט לאורך גדתו של הלכיש.
מדובר בפארק צר וארוך, מעין טיילת שנבנתה אחרי שהנחל עבר שיקום וניקוי.
כילדה, נוהגת הייתי לשוטט שם, לגדת הנחל הזה. לא היה שם פארק. והנחל לא היה מלוכלך.
חלק אחד של הפארק נשאר כשהיה, צמחיה טבעית כמו קנה הסוף, רותם המדבר והשיטה, ובחלק אחר שלו ספסלים נאים, פסלים, מדשאות ופינת חי.
♦ התמונות שאתם רואים כאן, צולמו ב 2012.
